(שלחן עורך אורח חיים צ:יב) “מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה…”

נראה שהמטרה של דין זה היא כדי להראות שהוא נרגש לקיים מצווה. הבני יששכר באגרא דכלה מספר לנו שאנו מוצאים שאברהם אבינו מימש את הרעיון הזה בפרשת השבוע, שכן כשאברהם ראה את שלושת האנשים הוא רץ לקראתם. הוא גם מלמד אותנו שכאשר התקרב אליהם, הוא השתחווה להם והשפיל את עצמו כדי להראות להם כבוד כאנשים חשובים ביותר. הבני יששכר ממשיך ואומר שאף שיש מצווה לרוץ לבית הכנסת, אין מצווה לרוץ לתוך הבית כנסת, כלומר כאשר הוא מתקרב לבית הכנסת, כסימן כבוד עליו להאט ולנקוט צעדים מכוונים יותר. צריכים להשתמש באותה גישה כמו אברהם אבינו כשפגש את אורחיו.

הוא גם מזכיר שיש חילוקי דעות בין הפוסקים מתי אמורים להתחיל לרוץ לבית הכנסת. האם מתחילים לרוץ מיד בתחילת הדרך, או שמא להמתין לרוץ עד שיעדו מתגלה וברור (כי יש הרבה אנשים שתמיד ממהרים לעשות דברים אחרים)?

ברצוני להציע הבנה אפשרית למחלוקת זו. כאשר מבצעים הכנות כאלו, האם המטרה היא לעורר אותנו להשתפר ולהעריך יותר את המצווה שעומדים לקיים, או שמא המטרה להראות לאחרים ולעורר אותם? (ברור ששני הצדדים נכונים – השאלה היא אם אחד מהם חשוב יותר מהשני).

לפני כ- 25 שנה הכרתי אדם, שהיה אז מעל לגיל מאה, שלפני שיצא לבית הכנסת היה עושה בדיוק כמו שאומרים לנו חז”ל (ראו מבוא של מגן אברהם לסימן מו), דהיינו לקרוא את הפסוקים הראויים לעורר כבוד בית הכנסת. זה נראה לי מרחק רב מההתנהגות באולמות הכניסה של בתי כנסת בימינו, שנראים יותר כמו מרכז מסחרי או שוק פשפשים. כמו כן, אילו שרצים לבית הכנסת בעודם מדברים בסלולרי שלהם – היכן ההפרדה בין עולם העסקים החיצוני לבין יראת הכבוד לבית הכנסת?

נדמה לי שכל ההפרעות הללו הן המזימות של היצר הרע כדי להסיח דעתינו מהמסגרת השכלית הנכונה בה עלינו להתפלל. אם אברהם אבינו היה יכול להשתחוות ביראת כבוד לשלושה אנשים שנראו כעובדי ע”ז, כהכנה למצוות הכנסת אורחים, ננסה כמיטב יכולתנו להתמקד במצוות תפילה שאנו עומדים לעשות, ולהתעלם מכל ההסחות החיצוניות.