היכרות מולידה בוז

[וַיּוּשַׂ֤ם] לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ (בראשית כד:לג)

האם הייתה סיבה מיוחדת שאליעזר רצה לדבר לפני שיאכל?

הגמרא (סנהדרין לב:ב) אומרת: ” למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון (כלי) של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה”. הבן איש חי (בבן יהוידע) מסביר שכשם שהשימוש מכתים כלי, היכרות מיותרת עם אדם גדול מכתימה את הדרו.

הרב משה פיינשטיין ז”ל נודע היטב על ידי שכניו כעניו שתמיד היה מוכן לעשות חסד. לאחר שנים רבות, כאשר השכנים הבינו את גדולתו, הם התביישו על כך שביקשו מתלמיד חכם עזרה בדברים שפלים. ר’ משה, לעומת זאת, חשב, “למה שלא אעשה טובה ליהודי אחר?”

מה הופך בנאדם לגדול? אם כל מה שהוא עושה נראה יוצא דופן, הוא עשוי להיראות קצת כמלאך. הגדולה האמיתית היא שהוא ייראה טבעי לחלוטין, מסתיר את הגדולה שבפנים. רק על ידי התבוננות מדוקדקת ניתן לשים לב לדיוק והקפדה שלפיהם אדם גדול חי את חייו. פעם שמעתי מהרב ברוודא ז”ל, שלפני שעלה לארץ ישראל חשב שמגזימים בגדלות החזון איש. אבל לאחר שהגיע לארץ ישראל והתבונן בחזון איש מקרוב, הוא ראה כיצד כל פעולה שלו נעשית באופן טבעי אך בדייקנות, במסירות ובאושר. הרב ברוודה אמר, “קשה להאמין שמלאך כזה יכול היה להיוולד מבן אדם”. זוהי התגלמות הגדולה.

יש שלפעמים מרגישים, “הוא אוכל וישן כמוני. מה ההבדל בינינו?” וגם יש אנשים שמתרגלים להיות קרובים לגדולה ועשויים לקחת זאת כמובן מאליו. קרוב משפחה שלי סיפר לי את הסיפור הבא בבדיחות הדעת. גיסו, שהוא תלמיד חכם גדול ומוערך על ידי הגדולים בבני ברק, עשה שמחה והושיב את קרוביו ליד שולחן הראש. קרוב משפחה שלי אמר לי, “בהתחלה כשישבתי שם, הרגשתי לא בנוח לשבת בין גדולי תורה כאלה. לאחר זמן קצר הרגשתי די במקום, נהניתי לשבת עם האנשים המכובדים האלה. אחרי עוד קצת זמן, תהיתי למה האנשים האלה ראויים לשבת לידי, כי אחרי הכל, הם נראים ומתנהגים בדיוק כמו אנשים רגילים”.

על סמך תפיסה זו יש שאומרים שאם אליעזר היה אוכל לפני לבן ובתואל לפני שדיבר, היה קשה להם לכבד אותו כשליחו של אברהם אבינו. לפיכך החליט אליעזר לטעון את דבריו לפני האכילה. אני מאמין שיש לנו צורך לחזק את המודעות שלנו שלמרות שאנשים גדולים עשויים להיראות דומים לנו, זה בדרך כלל מסתיר את גדולתם הרוחנית.

לפני כ35 שנה ראיתי אדם שבחוצפה טפח על כתפו של תלמיד חכם, ובאופן מתאים, התלמיד חכם לא הגיב. לאחרונה מישהו אחר טפח על הכתף של אותו תלמיד חכם, אבל הפעם הוא הגיב. תלמיד קרוב אמר לי שהסיבה לשינוי הזה היא כי “הדור של היום אפילו לא מבין שיש הבדל בין אדם אחד לשני!” בעיקרו של דבר, אפילו גדולי התורה נחשבים כמו חתיכות חרס.

כדי לקבל מהגדולים שלנו, ולספוג את תורתם, חובה לתת להם את הכבוד הראוי.

ככל שהמלחמה נמשכת, יש מאבק מתמשך במוחינו, בין הכרת הניסים היומיומיים לעומת ההתייחסות לזה כדרך הרגילה שבה ה’ מנהל את העולם. אל לנו להתייחס לחסדיו של ה’ כרגילים, ופשוט “לטפוח לו על הכתף” כדי לבקש ממנו עזרה. עלינו להתחנן בפני ה’ באמת ובכוונה. יש יצר הרע גדול להיות עם “רגל אחת בחוץ” כשאומרים תהילים. האם זו “טפיחה” על כתפו של ה’, או תחינה רצינית להקב”ה?