הימים הטובים שהיו

זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃ (במדבר יא:ה)

הרב זלמן סורוצקין שואל שאלה שהטרידה אותי שנים רבות. מצאתי את התשובה שלו ממש לעניין, וחשבתי שאולי גם אחרים ירוויחו ממנה.

משה רבנו אמר לה’, “מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי” (שם יג-יד). על כך עונה ה’, “אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו … וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ” (שם טז-יז). השאלה היא שכדי לתת לעם את האוכל המבוקש, משה רבנו היה צריך סוג של נס! איך הוספת הזקנים והשוטרים ל’צוות’ שלו יכולה לעזור בבעיה הזו?

המחשבה הראשונית שלי הייתה שלהיות מנהיג ולקבל החלטות חשובות זה מצב מאוד לחוץ. הפסוק במשלי (כד, ו) אומר “ותשועה ברב יועץ” – התשובה הנכונה מגיעה באמצעות התייעצות עם אנשים רבים. לכן חשבתי שעל ידי מתן עוד יועצים למשה, הוא יוכל להתמודד טוב יותר עם הבעיות של כלל ישראל.

עם זאת, זה לא באמת עונה על השאלה. כשכלל ישראל ביקשו אוכל, שאי אפשר היה לספק אז באופן טבעי, איך יועצים נוספים יכולים לעזור?

הרב זלמן סורוצקין מסביר עם המשל הבא. לפריץ אחד הייתה עובדת כביסה שהוא התעלל בה ללא גבול, בכך שהוא נתן לה כמות בלתי נגמרת של עבודה, פרנסה דלה וללא הערכה כלל. במקרה ראה המלך את העלמה הזו והיא מצאה חן בעיניו. כתוצאה מכך, המלך לקח אותה כמלכה שלו. היא עברה לגור בארמון ולמדה במהירות את ההנאות של המלוכה. היא אמנם פינקה את עצמה בכל מיני מטעמים מלכותיים, אבל בלבה היא עדיין הייתה העובדת כביסה, ועד מהרה היה לה חשק לקצת לחם שחור והרינג – אוכל גס של אדם עני. לא רק שלא ניתן היה למצוא את המזון הזה בארמון, אלא שהמלך לא איפשר שום סימני עוני במקום. עם זאת, אשתו החדשה התחילה להתלונן שיש לה חשק לאוכל הטעים הנפלא הזה. מה עשה המלך? הוא לקח את הפריץ ההוא גם כעבד שלו. ועכשיו בכל פעם שהמלכה הייתה מתלוננת שהיא רוצה את האוכל הגס הזה, הוא היה קורא לפריץ, וזיכרונותיה הרעים מהעבודה אצלו בעבר היו חוזרים אליה. התשוקה שלה להרינג וללחם שחור התפוגגה, ובמקום זאת היא העריכה שהיא נמצאת כעת בארמון המלך.

אומר הרב סורוצקין, ה’ העמיד למשה את הזקנים והשוטרים שהיו במצרים. כשכלל ישראל ראו אותם, היה להם הבזקה לעבר של ה”ימים הטובים של עבדות שוברת הגב במצרים”. זה יעצור מיד את תלונותיהם, ובמקום זאת הם יעריכו את כל מה שה’ נתן להם.

נראה שזהו פזמון שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה שלנו. אנו מפארים את “הימים הטובים” שלא היו בהכרח טובים! אני רוצה לספר על מחשבה שחבר שלי מירושלים סיפר לי על שיחה שניהל עם אבי לפני פחות מ-10 שנים. הוא שאל את אבי: “איך היה ללמוד בישיבה ב’ימים הטובים’?” אבי חייך והשיב לו, “למה אתה חושב שכרגע זה לא הימים הטובים?”

אם נלמד להעריך את מה שיש לנו במקום לחשוב שהדשא היה ירוק יותר בדורות קודמים, נוכל לנצל את ההזדמנות של היום לחוות חוויה נעימה, להתחמם בפאר שה’ מעניק לנו. אנו חיים חיי מותרות שלא היו כך מאז שכלל ישראל יצאו לגלות.

עם זאת, ישנו תחום אחד שבו עלינו להתגעגע באמת ל”הימים הטובים”. עלינו להשתוקק לימים שבהם היה לנו בית המקדש והיינו חיים בארצינו הקדושה בהשגחתו של ה’ יתברך!