התורה מצוה אותנו “לא תתגודדו”. על אף שהציווי מתייחס לאיסור של ניבול עצמי באבילות, הגמרא דורשת איסור אחר ממילים אלו- אל תתחלקו ביניכם לאגודות אגודות. פעם שמעתי שאלה שמתאימה מאוד למקרה זה: האם ישנו קשר בין הפשט הפשוט לבין הדרשה שנדרשת ? כנראה, את תשובתנו מוצאים בתחילת הפסוק, בו מודגש שכולנו בנים לקב”ה. בתור בנים לאותו אב שמימי, כולנו חלק ממשפחה מורחבת אחת.

ניבול עצמי על ידי חיתוך או כדומה, מראה שאיננו באמת מאמינים שהקב”ה הוא אבינו, כי אב תמיד עושה הכל לטובת בניו. אם היינו באמת מפנימים את הרעיון, לא היינו ששים לחבל ביחידה הקטנה (גופנו) או ביחידה הגדולה (כלל ישראל).

כשקיימים חילוקי דעות ואף מריבות בין בנים – לא ניתן לקרוא להם בשמם המאחד, משפחה. באותה מידה, כשישנן מריבות בין פלגים בעם ישראל, זהו קלקול של היופי המאחד את כולנו.

אחדות זו היא עניין של כל משפחה בפני עצמה. אבל לא על כל משפחה להיות זהה לחברתה. כשנתבונן ונצפה בקבוצות-אגודות שונות שדוגלות בסטנדרטים שונים משלנו – כל עוד שדרכם מונחת על ידי גדולי ישראל – אין טריפה בידיהם. אבל חובה לזכור –

הקב”ה אינו טועה! אם איננו רואים את היופי בגיוון של קשת עמנו, הבעיה איננה ביצירת הבורא, אלא בראיה שלנו. כמו שניפוץ קבוצה מאוחדת הוא חטא נגד האחדות, הכללה ואיחוד מלאכותי הם חטאים נגד הגיוון והייחודיות הטבעית.

בתום ימי בין הזמנים אלו, שחוויתינו בחופשה אולי חשפו בפנינו קשת יותר רחבה של אחינו בני ישראל, הבה ונכיר בשוני המבורך בין כל גוונינו ובאותו זמן נבין שמקומנו הוא כאן.