Brass Mirrorרבינו יעקב בעל רבינו יעקב בעל הטורים מסביר ש”מראות הצובאות”  (המראות שנתרמו למשכן לעשיית הכיור) נתרמו על ידי נשים כאות פריקת הגשמיות וקבלת הרוחניות. רש”י מסביר שנשות ישראל השתמשו במראות אלו כדי לעודד את בעליהם להביא ילדים לתוך עולמם החשוך במשך גלות מצרים. שני הסברים אלו, שהנשים מאסו בגשמיות ושהתמסרו להמשכיות כלל ישראל הם בוודאי תיאורים של אשת חיל. אולי נצליח למצוא עוד רעיון משותף לשני פירושים אלו.

הרעיון הראשון – שהנשים שהביאו את המראות עשו זאת כדי להיפטר מרדיפת הגשמיות ולהדבק ברוחניות. אכן, לאשה הדביקה ברוחניות אין צורך במראה, אבל למה לתרום אותם למשכן? המראות יוכלו לשמש נשים אחרות או יוכלו למצוא את עצמם בפח. נראה לי שעל ידי תרומתן, נשים אלו מלמדות אותנו פרק באורח חיים. כל דבר גשמי יכול לגרום לנו להתעלות בעבודתינו, ועל ידי כך להתעלות בעצם, עד שראויים (חפצים אלו) לשימוש ישירות לעבודת השם.

רעיון זה מוצא חיזוק בדברי רש”י המתארים את התלבטותו של משה רבינו אם לקבל את המראות או לא, ובמיוחד בהכרעתו של הקב”ה – שמראות אלו בהחלט ראויים לעבודת הקודש. חז”ל מלמדים אותנו על מקומו של יופי בחיי הנישואים. יופיה של האישה אינו דבר גאוותני אלא פן של עבודת השם שלה. הנשים שהבינו זאת באמת עלו למדרגה של רוח הקודש, מדרגה בה מראותיהן התקבלו להיות חלק ממשכן השם. בשביל נשים אלה המראות היו גשמיות ורוחניות גם יחד.

על ידי מראות אלו הולידו הנשים ילדי פלא שחונכו על ידי מלאכים וראו את יד ה’ על ים סוף. אכן, לילדים האלה העולם הגשמי והעולם הרוחני היו אחד.

נפיק מכאן לקח חשוב, שכל היופי שזכינו לו – שסובב אותנו, ניתן לנו על מנת להשתמש בו לעבוד את בוראינו. ביופי כזה, הגשמיות והרוחניות משתלבים לייצור דרך של עבודת השם מאוחדת ואחידה.