רבינו יעקב בעל הטורים מבאר את תחילת פרשתינו כראשי תיבות: “ואלה שמות בני ישראל”:

ר”ת ואדם אשר לומד הסדר שנים מקרא ואחד תרגום בקול נעים ישיר יחיה שנים רבות ארוכים לעולם

חשבתי על הרעיון הזה ומה כל כך מיוחד במצוות שנים מקרא ואחד תרגום שמבטיחה אריכות מים ? להוסיף נדבח לשאלתינו, הספר חסידים (301) מביא שאפילו אם בן אדם יגיד שהוא אינו חפץ באריכות ימים, בכל זאת הוא מחוייב במצווה זאת. ענין זה דומה למצוות כיבוד אב ואם, שאפילו אם אדם אינו מעוניין בשכר אריכות ימים, בכל זאת הוא חייב לבצע את מעשה המצוה.

אבל עדיין אין לנו מהלך הפותר את שאלתינו. כדי להתחיל, בואו נבין בעומק את הקשר בין מצוות שניים מקרא ואחד תרגום, ובין השמות של בני ישראל. רבי משה פיינשטין, זצ”ל, כותב בנוגע לסוגיית קריאת שמות חילוניים לילדינו, שמות שאינם יהודיים במקור, אלא, מקורם מהתרבות אשר סביבינו. באותה תשובה (אורח חיים ה:י) הוא מסביר על חשיבות שפת היידיש במסורתינו. במסקנתו, הוא כותב שיש חשיבות לקרוא לילדים בשמות של אבותיהם במשפחה כי דבר זה תורם לכבוד המשפחה. תשובה זו מחברת בין שתי רעיונות מרכזיים בגאולת מצריים, שלא שינו את שמם ואת לשונם. וזהו רעיון מרכזי בזהותינו כיהודים.

ישנם אנשים שמשתעממים כשקוראים שניים מקרא, או שואלים אם הם אמורים לקרוא את הפסוקים כמו פרקי תהילים. (הערה צדדית, באמת איך אמורים אנחנו לקרוא פרקי תהילים?) חלק מעבודתינו, כיהודים, היא להבין שישנם “עבודות קריאה” שאנחנו מחוייבים בהם.

כילד, שמעתי מספר רב של סיפורים על בעלי עגלה למיניהם, שהיו חסרי קריא וכתיב לחלוטין, אבל במשך עבודתם היו אומרים פרקי תהילים בעל פה. יהודים כאלה היו נקראים, “תהילים זאגער” (“אומר תהילים”). לנו, אמרית פרקים אלו לא נראית כבעלת ערך גבוה. אבל יהודים אלו התחברו לבוראם במקסימום מאמץ. זו לא היתה התחברות במימד השכלי (הרי לא הבינו את המילים שקראו ברהיטות), אלא במימד הרגשי, הם קבעו לעצמם חובת אמירה וחובה זו היתה בעלת תקיפות שכזו שבעדה אמרו מזמורים ארוכים בעל פה, אפילו בלי להבין את הנאמר. כשקוראים שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו ללא הבנה כלל, קובעים בעצמינו קשר וחיבור לנותן התורה ומצהירים שחיבור זה הוא חשוב מספיק בכדי להקדיש את הזמן והמאמץ לקרוא אותו. וכל זה בלי להתחשב בהבנת המקרא או התרגום.

פעמים רבות אני נשאל, “למה להטריח על עצמי להתפלל, אם אני ממילא לא מבין את מילות התפילה?” תשובתי היא על שני אופנים. ראשית כל, איך חושבים אנשים לשפר את הבנתם או כוונתם בלי להגיע לתפילה כלל?! שנית כל, אפילו בלי הבנה או כוונה, עצם הגעתם לבית הכנסת וקביעת התפילה בסדר העדיפויות היומי שלהם, היא הצהרת כוונות ועיצוב אישיות של הבן אדם. צעד זה משדר בקול (בעיקר לעצמינו) “אני מתחבר לבוראי ולחובותיי בעבודתו”, ובעזרת השם, השיפור בכוונה והבנה יבוא. תופעה זו מצוייה גם אצל קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, שברבות הימים, משמעויות והבנות גם כן יתחילו לבצבץ מבין המילים הנקראות כשגרה.

לסיכום, אפילו מעשים הנעשים ללא הבנה עמוקה, תורמים רבות בחיבורינו להשם. וכמו נתינת שמות יהודיים לבנינו, קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו ללא הבנה, או תפילה בבית הכנסת, אפילו ללא כוונה, הם צעדים משמעותיים בעבודתינו, וחוליות רציניות בשלשלות המקשרות אותנו אם בוראינו.

ייתכן מאוד שזה הרעיון שרומז אליו בעל הטורים בראשי התיבות שהביא למילים “ואלא שמות בני ישראל” שאדם המקושר לעבודת השם, אפילו במעשים הנראים שטחיים, הוא יזכה ל”שנים רבות וארוכים”. ובעל הספר חסידים מחזק את הרעיון, שמעשים אלו לא ניתנים לבחירתינו, אלא הם מחובותינו הבסיסיות – בדיוק כמו כיבוד אב ואם.