התמונה המושלמת

בפרשתינו, מקשה החת”ם סופר לגבי העונש של הנחשים הנושכים שפקדו את בני ישראל. בואו ונשווה למקרה אחר בו התלוננו בני ישראל על החוסר בגיוון באוכל, מקרה המתאוננים. שם, הקב”ה הגיז את השלו – ובנ”י אכלו אותו עד מוות. כאן, תלונה שהיא בעקרון דומה, גוררת תגובה שונה במהותה (נחשים ושאר נושכים). מה פשר ההבדל ?

מימד נוסף לשאלה- למה אחרי ארבעים שנה שוב צצה תלונה זו? האם היא היתה ברקע כל הזמן, או שמא הועלתה מחדש על בסיס אירוע נוסף ?

במקרה הראשון – התלונה מתבטאת במילים אלו: ״…בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ״

לעומת המקרה השני – שהתלונה נשמעת יותר גורפת ויותר חריפה. ״וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״

הבדל בולט אחד הוא הדור המתלונן והחוויות המוכרות לו. לדור הראשון שנכנס למדבר היתה היכרות עם מיני מאכלים שונים – הם הרי היו במצרים וראו (אם לא טעמו) שלל דברים שונים. לכן, כשהגיע זמן להתלונן על המן – התלוננו על חד-גוניותו ועל התפריט הבלתי פוסק שהיה שונה במהותו מחווית האכילה אותה הכירו כבר. הדור הצעיר גדל במדבר. דור זה גדל לתוך מציאות של תפריט אחיד ומאכל שמימי בלתי משתנה. בני ישראל לא היו מתלוננים על החד-גוניות של התפריט – הרי זה מה שהכירו כבר מילדות. אז נשאל את עצמנו – מה הביא את התלונה? מה שינה את הסטטוס קוו ?

השוני היה בחשיפה של בני ישראל לעמים אחרים. לקראת תום שנות הנדודים, בני ישראל נפגשים, לראשונה, עם עמים אחרים, עמים שחיים מחוץ לבועה של ענני הכבוד, ורואים כיצד הם חיים ואת האוכל שהם אוכלים על כל גיוונו. חשיפה זו מביאה את התלונה, ובכח. כתשובה, הקב”ה מבהיר לדור המדבר את מלוא המשמעות של חיים בתוך הבועה הקסומה של ענני הכבוד. נכון, האוכל הוא מן מן השמים והתפריט אחיד, אבל לעומת זאת, יש הגנה שמימית מכל המזיקים שמסתובבים מחוץ לענני הכבוד. אז מה עדיף – חיים בלי ענני הכבוד וגיוון באוכל (אבל חשיפה לנחשים ושאר מזיקים) ? או שמא הגנה מהמזיקים עדיפה ומחיר אוכל אחיד אינו יקר מידי לשלם.

פרשה זו מזכירה לנו לקח חשוב בחיים. כל מצב מגיע עם יתרונות וחסרונות. תמיד יש לנו רעיונות איך לשפר מצבים אבל שוכחים לקחת בחשבון את העלויות הנסתרות (ההתמודדויות החדשות שיעלו כתוצאה) של מצבים חדשים אלו.

נוכחתי בחתונה ושמעתי התבטאויות שמתארות את המצב:

ברל:”הייתי חייב להקדים כי הגעתי באוטובוס”

שמרל:”איחרתי כי היה סיפור למצוא חניה לרכב”

סוף סוף, עלינו להבין כי מצבינו מותאם בדיוק בשבילינו. ולקבל את נסיונותינו תוך כדי שמחה על ההשגחה הפרטית שעיצבה את המצב במיוחד לנו במקום לקוות למצבו של האחר.