כתוב שמשה רבנו התקשה בעשיית המנורה, עד שאמר לו הקב”ה “השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה”(רש”י כה:לא).

מדוע ה’ דרש ממשה לעשות את המנורה, אם זה היה דבר שהוא לא היה מסוגל לעשות? למה לא עשה ה’ את המנורה בעצמו, בלי לתבוע מאמץ – לכאורה חסר תועלת- ממשה?

אנו יודעים כי אחד מכלי המשכן המייצגים את התורה היא המנורה (ארון הקודש הוא השני). על בסיס זה, עונה החת”ם סופר על שאלתנו. כדי להצליח בלימוד תורה, עלינו להבין כי הצלחתנו היא מתנה מאת ה’. אמנם עלינו לעמול ולהתייגע בתורה, וע”י זה ה’ מבטיח שנגיע להבנה אמיתית. אך עם זאת, הבנה זו היא למעשה מתנה מה’, כפי שאנו אומרים “יגעת ומצאת” – בבחינת מציאה, ולא כתוצאה של עבודתנו.

לעיתים קרובות אדם יכול ללמוד סוגיא בגמרא, פסוק בחומש, או משנה, ורוצה לחדש איזו שהיא סברא או פירוש. הגישה הקלאסית היא שלא מספיק לומר “שטיקל תורה” יפה, אלא חובה עלינו למצוא מקור לחידוש שלנו. למה? מכיוון שאנו לא מייצרים תורה חדשה, אלא רק מבהירים ומחדדים את הקיים. האמונה שלנו בתורה שבעל פה אומרת שתמיד יהיה מקום במקורות, שעליו ניתן לבסס את החידוש.

ישנם אלו שגישתם ללימוד נושא בתורה מלאה בדעות קדומות של מה הפסק או הסברא “צריכים” להיות. דעות קדומות אלו מקורן בעיקר ממקורות חילוניים, או מתפיסת עולם מצומצמת של הלומד. החת”ם סופר אומר לנו שזו אינה הגישה הנכונה. כל היופי של התורה, אשר מוצג על ידי חידושי תורה והבנה עמוקה יותר, חייב לבוא מתוך התורה עצמה.

בבתי המדרש רווח הביטוי  “כפתור ופרח” כדי לתאר מאמר תורה נפלא. מונח זה שאול מהתיאור המפורט של המנורה, בה היו  כפתורים ופרחים. כוונת הביטוי היא שבדיוק כשם שהכפתורים והפרחים מייפים את המנורה, כך גם חידושי תורה שלנו (מנקודת המבט שלנו) מייפים את התורה. עם זאת,  מוסיף החת”ם סופר, בדיוק כשם שבמנורה לא נעשו הקישוטים האלו בנפרד ורק אחר כך הודבקו למנורה, אלא עצבו אותם מגוף המנורה; כך גם החידושי תורה שלנו חייבים להיות תולדה של התורה עצמה.

זוהי המשמעות העמוקה של פסוק “כפתוריה ופרחיה, ממנה יהיו”.