וַיְדַבֵּ֤ר ה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר  (במדבר ג:יד)

“והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (במדבר ג׳:ל״ט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (במדבר ד׳:מ״ח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדיין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה’ כשאר כל העם” (רמב”ן שם)

מסופר שכאשר החפץ חיים היה בשידוכים, רצו אמו ואביו החורג שישא את אחותו החורגת. אחיו, שזיהו בו את היכולת להיות גדול בישראל, חשבו שיותר חשוב לו להינשא למישהי שבאה עם נדוניה שתאפשר לו לשבת וללמוד. אבל החפץ חיים בעצמו החליט לשאת את אחותו החורגת כי הרגיש שהיחסים בין הוריו אולי ייפגעו אם לא יינשא לה. כידוע, בעזרת השם, הם הקימו משפחה נפלאה.

שמעתי בשם הרב פאם, שהסיבה שהחפץ חיים הוא זה שניהל החשבונות של החנות שניהלה אשתו לא הייתה בגלל חוסר אמון באשתו, שכן הוא ידע שהיא כנה בקפדנות בענייני כסף. אבל זה היה בגלל שהיא אפילו לא ידעה את ארבע פעולות החשבון הדרושים כדי לנהל את החשבונות. החפץ חיים עצמו אמר לימים כי הוא הצליח ללמוד ולצמוח דווקא בגלל שנישא לאישה זו (במקום הצעות רבות אחרות שקיבל ממשפחות עשירות יותר).

סיפור נוסף מסופר על סבו של בית הלוי, שהיה עשיר מאוד ובעל צדקה גדול, ומפורסם כמצטיין בכל היבטי עבודת ה’. עם זאת, הוא הפסיד לפתע את כל עשרו. זה עורר סערה בשכונה שלו, כשאנשים תהו, “למה שה’ יעשה דבר כזה?!” החשדות היו כה גדולים עד שדייני העיר עברו על ספריו כדי לבדוק אם ישנה פעילות אסורות. ה’טעות’ היחידה שהם יכלו למצוא הייתה שהוא נתן יותר מדי צדקה! בית הדין סגר את התיק ואמר כי מתן יותר מדי צדקה לא נראה כסיבה שהיה לו שינוי במזל. כשהבית הלוי גדל, וצדקתו החלה לפרוח, אמר אחד הדיינים: “עכשיו אני מבין. לא היה אפשר להצמיח צדיק ותלמוד כזה מתוך משפחה כל כך עשירה. הגמרא אומרת, “הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה” (נדרים פא:א).

הרמב”ן עונה לשאלתו באומרו שאכן שבט לוי הצטיינו בשירות ה’, אבל הברכה ללדת כל כך הרבה ילדים ניתנה רק לאלו שסבלו מהעבודת פרך במצרים. זה לא שהלויים נענשו, אלא הם לא זכו לברכה כי לא סבלו מהמצריים.

לדעתי חשוב שאנחנו כהורים, לא נשמור תמיד על ילדינו האהובים להגן עליהם מכל חוויות הקשות באשר הן. למען האמת, החוויות הקשות הללו בסופו של דבר הן אבני בניין, מלמדות אותנו וילדינו איך להתמודד עם החיים ומכינות אותנו לעתיד.

דמיינו ילד שהוריו מעולם לא נותנים לו לשחק בכל המשחקים מכיוון שהם רוצים למנוע מהילד את האכזבה שבהפסד. ברור לכל שבחיים האמיתיים כשלילד כזה יהיו אכזבות, ויהיו, הוא לא ידע איך להתמודד איתן. אני לא מציע שנלמד אותם להיכשל כדי להקשיח אותם להחוויות הקשות של החיים, אבל יש יתרון לסבל שיש לנצל אותו.

כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצבים שאנו תוהים “למה יש לי את הבעיה הזו”, עלינו לזכור שאולי זה המפתח שיעודד אותנו לגדול ולהתרבות פי שישה מהרגיל!