” כֹּה־אָמַ֞ר ה’ צְבָא֗וֹת אִם־בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם־אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת־בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת־חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה” (זכריה ג:ז)

כשאנחנו מתכוננים לחג השבועות וחושבים על המצב כשחנו כלל ישראל בזמן קבלת התורה, אנחנו רואים בזה משהו מדהים. הר מעל ראשם, רעמים וברקים, קול השופר וכו’. חז”ל מספרים לנו שלכל יהודי היה מקום מיוחד – מקומו המדויק בתוך כלל ישראל – שבו הוא עמד לקבל את התורה, וזה מייצג את קרבתו להקב”ה. האירוע הזה מכונה “מעמד חר סיני”. המילה “מעמד” מרמזת על אירוע נאדר.

המפרשים מציינים ששורש המילה “מעמד” הוא המילה “עמדה”, כמו במי שנוקט עמדה. ישנה תפיסה ביהדות שלמרות שיהודי עלול לחטוא ואפילו אם ימיר דתו, חלילה, “יהודי נשאר יהודי”, והמעמד הזה קבוע לעד. לכל אחד ואחד מכלל ישראל בהר סיני נחתם קבוע בנפשו כיהודי לנצח.

הפסוק “וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה” (זכריה ג:ז), מתייחס ליתרון של בני אדם על פני מלאכים. למלאכים, רוחניים ככל שיהיה, אין יכולת להתקדם, שכן הקשר שלהם עם ה’ קבוע. עם זאת, מכיוון שאנו בני אדם עם בחירה חופשית, יש לנו את היכולת לצמוח ולהתקרב לה’. במבט ראשון נראה שזה סותר את הרעיון שהזכרנו קודם, שבהר סיני היה לנו יחסים “קבועים” עם ה’. אני מאמין שההסבר די ברור. היחס הקבועה הזו היא נקודת המוצא של כל היהודים, אבל, מערכת היחסים יכולה לצמוח מנקודת ההתחלה הזו.

אפשר להשוות זאת ליחסים בין אב לבן. יש שם אהבה טבעית שלא תיעלם, עד כמה שהבן עלול להיות סורר. למרות שייתכנו מקרים שהבן מתנהג בצורה לא נכונה, והאב חייב להעניש אותו – באותם זמנים חוזק הקשר אינה ניכרת. עם זאת, בפנים האב כואב, לא רק בגלל מעמדו הנמוך של בנו, אלא שעליו להטיל עונש על בנו. אותה אהבה בסיסית קיימת כפי שיש כאשר הבן הולך בדרכי אביו.

כשאנו מטיילים בעיר, לעתים קרובות רואים שלטים של חברות עם שמות כגון “כהן ובנו, בע”מ”. אני מתפלא על הברכה הזו שלא רק שהאב והבן מסתדרים טוב בבית, אלא שהם יכולים אפילו לעבוד יחד ולשפר את מערכת היחסים שלהם ברמות שונות ובתחומים שונים. כולנו מבינים שמערכות היחסים הנהדרות הללו בנויות על אבן יסוד שאינו ניתן להזזה.

בפרשת השבוע, נשא, אנו רואים היבטים רבים ושונים של צמיחה ביחסינו עם ה’. יש את הנזיר שנשבע מלהנות מדברים בעולם הזה, כדי לעלות ביחסיו עם ה’. ה’ מצווה על הכהנים לברך את כלל ישראל כדי שה’ עצמו יבוא ויברך אותנו. יש לנו אפילו את הפן של ה’ כאבא, המערב את עצמו בענין הסוטה לכאורה, על מנת להבטיח שכל מערכות היחסים של ילדיו יהיו ערבות.

בזמן שאנו חוגגים את חג השבועות, אנו חוגגים את הקשר הזה שיש לנו עם ה’ – מערכת יחסים בלתי הפיכה. עלינו לנסות למצוא משהו במערכת היחסים שלנו, שהיא האבן יסוד האישי שלנו, ולבנות ולצמוח משם את מערכת היחסים שלנו עם ה’. למשל, מי שמוצא את הקשר המיוחד שלו לה’ בתפילה, צריך למצוא מצווה אחרת להצמיד לתפילתו, כדי לצרף את הקשר הזה למצווה אחרת. יהי רצון שכולנו נזכה להשתמש ברגשותינו המוגברים בחג השבועות ולנקוט בצעדים מעשיים כדי להתקרב לה’.