לב העניין

אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן (דברים כז:טז)

התורה מספרת לנו שאנחנו מחויבים לכבד את ההורים שלנו ולטפל בהם בצורה חיובית. זה נשמע כאילו אנחנו מחויבים רק לבצע פעולות שהן חיוניות כדי לתת להורים שלנו מה שהם צריכים.

מסופר על קבוצת צעירים שמתו בערך באותו זמן, והם השאירו את נשותיהם אלמנות וילדיהם יתומים. צרוף טרגי זה של אירועים השפיע על חלק מסוים של בני תורה. המשפחות הלכו לגאון הסטייפלר זצ”ל ושאלו אותו “מה הסיבה לכך, ואיך אפשר לתקן את המצב הזה?”

הסטייפלר השיב: “אם תסתכלו על ההיסטוריה של המשפחות הללו, תראו שהוריהם של תלמידי חכמים אלו היו ניצולי המלחמה. למרות שבעצמם לא היו מלומדים בתורה, הם ויתרו על כל מה שהיה להם כדי לגדל את ילדיהם להיות חברי מופת של הקהילה התורנית. ואכן, כאשר מסתכלים על המשפחות הללו, רואים ערכי תורה אמיתיים”. הסטיפלר סיכם “נראה לי כי בעוד שתלמידי חכמים אלו התיחסו להוריהם בהוקרה רבה, הם זלזלו בהם משום שהם לא היו תלמידי חכמים (אם כי הבינו שהסיבה היתה מפני שלהוריהם לא הייתה הזדמנות ללמוד). “הגאון סיים עם ציטוט מתוך רש”י “אסור להמעיט בערכם של ההורים”.

התורה דורשת מאיתנו לא רק לעשות את הפעולות של כבוד אב ואם, אלא למעשה להרגיש את היחסים עם ההורים שלנו באופן שבו חיי אדם מתאר את המצווה: ” לא רק מחויבים להתייחס להורים כבני אדם מכובדים, אלא למעשה להאמין שהם מכובדים”.

אם זה נכון עבור השותפים הביולוגיים בבריאה שלנו, כך גם זה נכון עבור הקב”ה. בחודש אלול, אנו חוזרים וחוזרים במוחנו “אני לדודי ודודי לי” ולכן אנו חייבים לעשות תשובה. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו גם נזכור את המשמעות הפשוטה של הפסוק הזה: כי הקב”ה הוא האהוב שלנו ואנחנו שלו. פעמים רבות, אנו מתמקדים רק על החובה ההלכתית של תשובה. אלול הוא כאן כדי להזכיר לנו את היחסים בינינו לבין ה’. בואו נשתמש בחודש אלול גם להתחבר מחדש לה’, דרך הקשר הרגשי שלנו אליו.