“וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל—מָה ה’ אֱלֹקיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ” (דברים י:יב)

כמה פעמים בשדה התעופה, אנשים לחוצים להגיע לשער בזמן, ורואים לפניהם מסוע להולכי רגל או דרגנוע ארוך, שנועד להביא הנוסעים לשער קצת יותר מהר. לאנשים יש תגובות שונות. יש שקופצים עליו מיד. ויש אחרים ששוקלים לרגע, וכשהם רואים את עומס התנועה לפניהם, מחליטים ללכת בכוח עצמם במדרגות או במעבר, מתוך הנחה שהם יגיעו לשם מהר יותר. ויש אחרים שיעמדו לפניו ויחקרו אותו זמן מה לפני שיחליטו. וישנם אחרים אשר בהיסוס ממשיכים, אבל צריכים

מישהו שיחזיק להם את הידיים, או לתפוס במעקה בכל כוחם.

בפסוק י:י”ב, כתוב שה’ מבקש רק ליראה אותו, אבל בפסוק כ’ כתוב “אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ”. נראה מזה שה’ רוצה יותר מאשר רק “ליראה אותו” – אם כך, מדוע כתוב בפסוק י”ב כאילו “יראה” הוא הדבר היחיד שהוא רוצה?

מוישי רוצה ללמוד לרקוד, הוא צופה בסרטונים חינוכיים שמסבירים איך לרקוד. הוא מתבונן במהלכים על המסך, ואז מתרגל בעצמו בביתו, וחוזר עליהם שוב ושוב עד שהוא מגיע לרמה שבה הוא מרגיש שהוא רוקד עכשיו כראוי. אבל מה אם למוישי לא היתה הזדמנות להתאמן, ובמקום זה הוא נדחף על רחבת הריקודים עם אנשים אחרים באירוע כלשהו. ככל הנראה לאחר שנכנס לקצב הריקוד, בסופו של דבר הוא “יתפוס את העניין” ואת צעדי הריקוד הבאים היה לומד באופן טבעי.

רעיון זה נכון גם בתחום שמירת התורה והמצוות. אדם החי בסביבה שמובילה לעבודת ה’ מוצא שקל יותר לגדול, ביחס לאדם חי בסביבה ריקה מכל הכרה רוחנית. זו הסיבה שחז”ל אומרים לנו שאדם צריך לגור במקום של תורה.

כולנו ראינו את הרעיון הזה בחיינו.

אבל, יש יישום אחר של זה מהחשיבה האישית שלנו. ברגע שאדם מחליט שהוא רוצה לגדול והוא מחפש לקיים מצוות, הם כנראה “צצים” בכל מקום ומספקים לו סיפוק רב. בדיוק כמו מישהו שעולה על דרגנוע, ומתקדם כמעט ללא מאמץ, כך גם בעולם התורה, ברגע שעולים על המסלול, יש התקדמות טבעית שהיא כמעט ללא מאמץ.

ויש אנשים שלא עולים על “מסלול התורה”, אבל בגלל שלאנשים האלו הם יש מוטיבציה כל כך גבוהה, הם יכולים להצליח בכל מקום שבו הם נמצאים.

יש אחרים שמפחדים להתחייב ולהיות נאמנים, ולכן הם מחכים ומחושבים לפני שנכנסים למסלול התורה.

יש עוד אנשים הזקוקים לתמיכתם של אחרים לקחת אותם ביד כדי לעשות את המהלך.

ולמרבה הצער, יש כאלו שפוחדים ובכלל לא יכנסו, ובגלל טבעם, הם מוצאים את עצמם נטושים.

בפרשת השבוע, התורה מספרת לנו כי “יראת ה’ ” דומה לשביל הנע: ברגע שאתה נכנס לתחום של יראת ה’, ואז “דביקות” בה’ תבוא כמעט באופן אוטומטי. עם זאת, אם תוסיף מאמץ מהכוחות שלך, תוכל להתקדם בקצב מהיר עוד יותר.

כאשר אנו מתכוננים ליכנס לחודש אלול, ורוצים לשים את עצמנו במצב חשיבה נכונה, הדבר הכי ‘רווחי’ לעשות הוא לעלות על המסלול של “יראת ה’ ” ובעזרת ה’, המאמצים שלנו יפיקו תוצאות הרבה יותר גדולות מאשר היכולות האישיות שלנו בלבד.