” וַתֵּכֶל–כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ.” (שמות לט:לב)

כאשר קוראים את הפסוק בריכוז, חלק נראה מיותר. תחילת הפסוק מדבר על איך שסיימו לעשות הכל, וסוף הפסוק אומר שהם עשו הכל!

המהרש”ם מסביר את החלק השני של הפסוק כדלהלן: מטרת בניית המשכן לאחר חטא העגל היה ליצור “מרכז תשובה”. אם יהודי חטא, עכשיו יהיה מקום ללכת, והתחבר מחדש לה’ ולהחזיר את הקשר שנפגם. במישור האינטלקטואלי, אפשר להבין כמה נורא לחטוא בגלל הדרך הארוכה שעליו לעשות כדילהחזיר לעצמו את מעמדו הקודם. זה כשלעצמו אמור לגרום לאנשים לפחד ולברוח אפילו מן האפשרות הכי רחוקה לחטוא בשגגה. אבל פעמים רבות קורה בדיוק ההיפך, כפי שניתן לראות בסיפור הבא:

בעל נותן לאשתו יהלומים יקרים, תכשיטים, וקישוטים יפים; שכל אחד מהם מזכרת של ציון דרך שונה של חייהם. היא מעריצה כל אחד מהם, כי באמצעות כל אחד היא יכולה לזכור את הזמן המיוחד שהוא מנציח. היא גם מוודאת שכל חפצי הערך האלה מבוטחים, שכן יש להם ערך כספי גדול. יום אחד, היא מיהרה לצאת מביתה ושכחה להחזיר את התכשיטים האלה לכספת. דקות ספורות לאחר שיצאה נעצרה, והבינה מה עלול לקרות: “שירות הניקוי מגיע היום, וכל התכשיטים על הדלפק שלי! האם אני צריכה לשוב הביתה ולהחזיר אותם לכספת? אבל רגע! הכל מבוטח על ערך החלפה מלא, אז אם הם נגנבים, אני יכולה לקנות תכשיטים חדשים תמורתם”. כפי שקורה במצבי לחץ, היא מחליטה לקחת את הסיכון וממשיכה בדרך. למרבה צערה, כשחזרה הביתה, היא מצאה את הבית נקי – וריק! כל התכשיטים נגנבו, ושירותי הניקיון טענו שהם נגנבו לפני שהגיעו. היא לא מצאה את עצמה בכאבה, כי גם אם הביטוח היה מכפיל את הערך הכספי של תכשיטיה, הוא לא היה מכסה את הערך הרגשי שהיה לתכשיטים.

אני חושב שכולנו מכירים את הטפשות מהסוג הזה כחלק של הטבע האנושי: יש לנו משכן, אז אנחנו מרגישים בטוחים. גם אם אנחנו חוטאים, אנחנו תמיד יכולים לחזור בתשובה ולחזור למעמדנו. הפסוק בא לספר לנו שבני ישראל למדו את הלקח שלהם היטב. למרות שלבני ישראל היתה “רשת ביטחון נגד חטא” דרך המשכן, החלק השני של הפסוק בא להגיד לנו שבמקום להיות חלשים יותר בשמירת המצוות, הם הפכו להיות קפדנים יותר בקיום התורה ומצוות.

לפעמים יש לנו מצבים, כמו שהיה לי השבוע, שבו התקשרתי למישהו ושאלתי אותו “איך אתה מרגיש?” והוא ענה, “טוב במיוחד!” והוא המשיך להסביר: לפני כמה ימים, הוא חווה סימפטומים דומים לנפגעי שבץ! מודאג מאוד, הוא הלך לרופא כדי להיבדק. ב”ה מצאו שלא היתה שום בעיה אמיתית להיות מודאג ממנה. כאשר דברים כאלו קורים, אנחנו צריכים לבחור: האם אנחנו אומרים “איזה טרחה זה היה רק כדי לגלות כי הכל היה בסדר, כמו שחשבתי כל הזמן” או שאנחנו עוצרים לחשוב, ומבינים שבריאותנו הכללית אינה מובנת מאליה. בזמנים האלה, אם אנחנו מתפללים תפילה נוספת ומודים לה’ על ה”שום דבר” שקרה, אזי אזהרות אלו מן השמים היו לתועלת.

למעשה, למרות כל דאגת היהודים בימי אחשוורוש, אנו יכולים להתעלם ולומר שזו היתה אזעקת שווא, כי שום דבר לא קרה. עם זאת, לימדו אותנו כי ה”שום דבר לא קרה” עשוי להיות המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל.