“וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים” (דברים כא:יג)

המפרשים שואלים, “מדוע היתה צריכה להתאבל על הוריה למשך חודש?” יש מגוון רחב של הסברים; אך מה שברור כמעט  מכולם הוא שתקופת חודש משנה את יחסו של אדם ומביאה אותו למציאות חדשה. אנו מכירים מושג זה באשר לאמירת “ותן טל ומטר” ו”משיב הרוח” – כאשר יש ספק אם הוא אמר את הנכון או לא, אם אנו נמצאים בתוך 30 יום ממועד השינוי, ניתן להניח כי הוא נשאר בהרגלו הישן “הרע”; ואילו לאחר 30 יום אנו מניחים שההרגל החדש התחזק עד כדי כך שהוא כבר טבעי, ולכן מניחים שהוא אמר את המילים הנכונות.

הרב רודרמן ציין הערה בנוגע להבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים בחודש אלול. הספרדים מתחילים לומר סליחות בראש חודש אלול, ואילו האשכנזים לא מתחילים עד מוצאי השבת שנמצא לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. הסיבה למנהג האשכנזי היא שלפני הקרבת קרבן, יש לבדוק אותו למומים, וההלכה דורשת 4 ימי בדיקה. עם זאת, האשכנזים לא מתחילים לתקוע בשופר רק 4 ימים לפני ראש השנה – הם מתחילים מראש חודש אלול. נראה שהם גם מבינים את החשיבות של תקופת חודש.

למעשה, הגאון מווילנה אומר שהסיבה שאיננו תוקעים בשופר בערב ראש השנה היא שאם היו לנו 30 ימים רצופים של תקיעת שופר לא היינו מתרגשים מתקיעת השופר בראש השנה.

מסביר הרב רודרמן: איננו יכולים לצפות שהכל “יתחיל ויעצור על אגורה”. אנו זקוקים לזמן כדי להתרגל לדברים חדשים. כדי לעבור הילוכים מהמצב הרגיל של שאר השנה למצב הסליחות צריכים הכנה. לכן אנו עובדים על עצמנו כמעט חודש כדי שנאמר את הסליחות שלנו בנחיצות. (נראה לי שזה בא לידי ביטוי במנהג הספרדים שאומרים את אותם סליחות בכל יום, ואילו האשכנזים אומרים סליחות שונות בכל יום.)

עכשיו, כשאנחנו באמצע חודש אלול, והתחלנו את התהליך של העבודה על השלמתינו, דברי האברבנל מהדהדים במוחי. הוא כותב שה”אשת יפת תואר” הזו מחויבת לבכות חודש רצוף, תוך כדי שהיא עוקבת אחר בעלה לעתיד. האברבנאל מסביר שכך הבעל יתעצבן מנוכחותה המתמדת של האישה הזו “תחת כף רגלו” והוא יחליט שלא להתחתן איתה. כך גם עכשיו, בשעה שהשופר החל להעיר אותנו מתרדמתנו, אני בטוח שהבחנו בכמה מהדרכים המעצבנות שלנו, שנעשו לנו כהרגל.

אסיים עם הערה שהיא אמיתית מאוד לרובנו. לפני חמישה חודשים, אם שמעת שהחיים עם הקורונה היו הופכים לחלק מחיינו והיינו זורמים עם זה, הייתם מגיבים, “זה פשוט לא יכול להיות!” לאחרונה דיברתי עם אנשים והם הגיעו למסקנה שזה עשוי להיות חלק קבוע מחיינו והם למדו לעקוף את הקשיים ולקבל כ”נורמלי” את מה שלפני כן לא היה מקובל. חז”ל אומרים לנו שכאשר ה’ מעניש אותנו, אנו צפויים להקשיב לאזהרות האלו ולעשות תשובה. אם לא נעשה זאת אנו מוסיפים חטא על חטא. אני קורא לאחד ולכולם לא לקבל את המצב הנוכחי כ”נורמלי החדש”, אלא כאשר אנו מבקשים סליחה, מחילה וכפרה, עלינו לזכור את “המגיפה” הספציפית הזו ואת כל הנלווה עליה.