וְזָכַרְתִּי, אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (וַיִּקְרָא כו:מב)

בסוף התוכחה, הקב”ה מבשר לבניו שאף על פי שהפיצם בין העמים והענישם קשות, בכל זאת יגאל אותם בזכות הברית שכרת עם האבות. בעל התורת כהנים שואל על בריתות אלה: למה לא מוזכרת זכות האימהות? האם הם פחות ראויות לעורר רחמים על בניהם?! עונה האדמו”ר מגור, שלכן הפסוק מזכיר שלשה פעמים את המילה “את” – לרמוז על זכות האימהות שבאה עם האבות. על תירוץ זה שואל בעל הבית ישראל, אם כתוב רק שלש פעמים, א”כ איזו אחת מהאימהות לא מיוצגת בפסוק ? (שהרי ישנן ארבע אימהות) הוא מסביר שרחל אימנו לא מוזכרת בפסוק. הסיבה לכך היא שכל חייה של רחל אימנו היא היתה עומדת בתפילה על בניה. רחל אימנו התמסרה לתפילתה כל כך עד שנקברה על דרך בית לחם בכדי “לעמוד” בתפילה על בניה הגולים לבבל.

כשראיתי את הסברו של בעל הבית ישראל מצאתי שהענין עדיין צריך ביאור. איך מיקום קבורתה של רחל אימנו הופך אותה לאישיות הדואגת לשלום בניה ? ברצוני להציע את הכיוון הבא. כשאנחנו מזכירים בהלל את “עקרת הבית” אנחנו מתכוונים לרחל אימנו. רחל היתה עיקרו של ביתו של יעקב אבינו (שהרי הפסוק קורא לאוהלה של רחל אוהל יעקב). כל אמא יהודיה לא מחכה עד שילדיה יצטרכו לתפילותיה, אלא, באופן תדיר ושוטף מתפללת עליהם. מתוך מבט זה ניתן להבין שמיקומו של קבר רחל הוא ביטוי לאישיותה. רחל אימנו היתה אשת תפילה על בניה.

בקיצור, נראה שבמשך כל חייה, רחל אימנו היתה עסוקה בתפילה – לא על צרות בניה הנוכחים – אלא על צרות צאצאיה בדורות הבאים. מחשבה זו מציעה מנת מה של נחמה, במיוחד לאור קריאת התוכחה. אפילו אם נחטא וניענש (כמבואר בפסוקים) ניתן לשאוב כח ונחמה מהעובדה שרחל אימנו כבר מתפללת לפני בוראנו והוא מודיע שהוא מקבל את תפילותיה בעדינו. בזכותה, ובזכות כל האבות והאימהות, נזכה לעבור מגלותינו זאת לגאולה שלימה, אמן.