פעמים רבות אנשים עוסקים בפעולות  חסד, שגורמות להם עצמם להרגיש טוב, וכמובן גם מיטיבות עם מקבליהן. נוכל למצוא דוגמא לכך אצל עשיר שנותן צדקה לעני. העשיר יחוש, מן הסתם, בשני רגשות: 1) הוא ירגיש טוב כי הוא גרם למישהו אחר להיות מאושר   2) הוא גם ירגיש טוב כי הוא עשה מעשה מועיל. אם היית שואל את העשיר איזה משני הרגשות האלו הוא יותר חשוב, הוא היה עונה- בדרך כלל- שהחשוב מביניהם הוא גרימת אושר לזולת, ואילו ההרגשה הטובה שלו עצמו היא רק תוצאה משנית (הנ”ל נכון גם  לגבי אשה שמכינה ארוחת ערב למשפחתה.)

אולם, לפעמים אנחנו רק מרמים את עצמנו, ובאמת, הסיפוק האישי הופך לעיקרי, ווהעזרה לזולת-לטפילה.

איך אנחנו יכולים לדעת את האמת? נוכל לערוך לעצמנו מבחן- אמת בנידון. נשאל את עצמנו” “האם הייתי נדיב באותה מידה לאותם נזקקים גם אם אף אחד מהם לא היה יודע שאני המיטיב?”

חז”ל מלמדים אותנו שמכיוון שזהו סוג הצדקה שבו לא קיימת אצל המקבל תחושה “רשמית” של חבות (כי הוא לא יודע מי הטיב לו), לכן זוהי הרמה הגבוהה ביותר של צדקה.

היות וכן, ניתן היה לחשוב שמי שיכול  לעשות חסד באופן אנונימי, היה עושה זאת ביתר  מרץ ונדיבות, וגם היה מאושר יותר. אולם, פעמים רבות אנו מוצאים שאנשים דווקא  נמנעים ולא נותנים צדקה בסתר באותה מידה.

פעם ראיתי הסבר לפסוק (בראשית מו:כט) “וַיֵּרָא אֵלָיו” (יוסף ליעקב אביו)

לכאורה המילים האלו מיותרות, שכן אנו כבר יודעים שיוסף יצא לפגוש את אביו – מסתבר שהתורה באה לחדש לנו כאן משהו נוסף.

ההסבר ששמעתי הוא שליוסף היתה תשוקה בוערת לראות את אביו, וברגע שראה אותו רצה לרוץ אליו ולחבק אותו. אולם, הוא הבין שאם יעשה זאת, הוא ימנע מאביו את ההזדמנות לסקור אותו במבטו כראוי.  לכן, יוסף הכניע את הדחף האישי שלו על מנת לאפשר לאביו לשמוח שמחה מלאה בפגישתו עם בנו.

מוסר ההשכל שנוכל  ללמוד מכאן הוא שגם כאשר אנו עוסקים בחסד לזולת, עדיף להפוך את ההנאה האישית שלנו לטפלה, ואילו את השמחה והאושר של המקבלים- לעיקריים.