וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (בְּמִדְבַּר כב:לג)

המלאך מדגיש לבלעם שגם חייו וגם חיי האתון נתונים תחת דינו של הקב”ה. המפרשים הראשונים התחבטו לגבי שאלת חיי האתון.

רבינו בחיי טוען שהאתון “הרוויחה” לעצמה דין מוות מפאת דיבורה. אתון מדברת, הוא מסביר, היתה קרובה מאוד להפוך לעבודה זרה בפני עצמה, ולכן היתה צריכה להסתלק מן העולם.

לעומתו טוען רש”י שהסיבה להריגת האתון טמונה דווקא במצבו של בלעם. הרי תוכחתה של האתון השתיקה את בלעם. עצם זה שאתונו צדקה ממנו היתה לאות חרפה די גדולה ל”נביא העמים”! ולמרות שמגיע לבלעם לספוג השפלה אחת או שתיים, הקב”ה אף פעם לא יעניש מעבר למידה המתבקשת. וכנראה שעונשו של בלעם לא הגיע לדרגה של “בושות” על ידי אתון.

מקרה זה דומה, מביא רש”י, לאישה שעברה עבירה עם בהמה. גם הבהמה נהרגת, כדי ששמה של האשה לא יוכפש על ידי בהמה זו.

לקח זה שמובא ברש”י הוא נוקב ביותר. ייתכן שאדם רשע, מלא בתאוות ובצע, אדם הנוטף שנאה לעם הנבחר ומנסה בכל כולו לקללם, ואשר מגיע לו להיענש – בכל זאת מקפיד הקב”ה לא להענישו טיפה מעבר למה שמגיע לו. החיזוק שאני מצליח לשאוב ממושג זה הינו קירבתו של הקב”ה אלינו. לא משנה כמה התרחקנו, הקב”ה עדיין מחפש דרכים לקרבנו, ובהחלט לא מוותר על היושר הטוב כדי לחסוך מאיתנו אפילו טיפה אחת של כאב או בושות. ואם כך לרשע כמו בלעם – על אחת כמה וכמה לנו, בניו האוהבים אותו.

לכן, חשוב שנפנים, שאם נתקלנו בקושי כל שהוא, חובתנו להאמין שקושי זה מיועד בשבילי ואפילו “מגיע” לי. ולא טיפה יותר.