מלאים יראה!

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי־ה’ וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז:א)

ישנם הסברים רבים ושונים לגבי מה בדיוק היו חטאיהם של בני אהרן. ה’ישמח משה’ מציע את הסברו, שמבוסס על שתי הדרכים לעבוד את ה’ – מתוך אהבה ומתוך יראה.

הרמב”ן על התורה אומר שלעבוד את ה’ מתוך אהבה זו רמה גבוהה יותר מלעבוד מתוך יראה. כאשר ראו בני אהרן את משה ואהרן בעבודת ה’, הם ראו מידה רבה של יראת שמים עד כדי כך שנראה להם שמשה ואהרן משרתים רק מתוך פחד. הם, לעומת זאת, הרגישו שהם עובדים את ה’ מתוך אושר ואהבה. עם הנחת יסוד זו קושר הישמח משה כמה מההסברים על חטאם. חז”ל אמרו לנו שהם הלכו אחרי משה ואהרן ואמרו: “מתי ימותו זקנים אלו ואנו נוהגים שררה על הצבור!?” זה כשלעצמו נשמע מוזר, שכן כידוע לא רק שהתורה שומרת על כבודם של זקנים, אלא רואה בזקנה יתרון. אז למה שבני אהרן יחשבו שזקנתם של משה ואהרון שלילית?

הוא מסביר שבאופן כללי לזקנים אין את היכולת להתרגש באותה רמה כמו אנשים צעירים. על כן חשבו בני אהרון שחסר משהו בהנהגתם של משה ואהרון כי עבודת ה’ שלהם חסרה שמחה. הם חשבו, “אם היינו שוררים, שמחתנו בעבודת ה’ הייתה גלויה לכל!”

בנוסף, שתיית יין ושכר היא דרך שיכולה להביא לשמחה. הם הרגישו שמועיל להם לשתות משהו לפני שהם עובדים את ה’, שכן זה יוסיף התרגשות ושמחה לעבודתם. הישמח משה מסביר שיש רמה של כובד ראש, שהיא רמת עבודה גבוהה יותר מזו של התלהבות, אבל לא ניתן להבחין בה בקלות. משה ואהרון לא חסרו שמחה, אלא הם התקדמו לרמה הגבוהה יותר של עבודת ה’ עם יראת הרוממות. זו הייתה טעות של בני אהרון, שכן הם העריכו לא נכון את עבודתם של משה ואהרון, וחשבו שהם עצמם עובדים את ה’ ברמה גבוהה יותר משני הזקנים הללו.

מכיוון שזה עתה סיימנו את פסח וזכרון הסדר עדיין טרי, ברצוני לציין הבדל מעניין במנהגים האם אבל צריך ללבוש קיטל בליל הסדר. לקיטל עצמו יש היבט של רצינות שכן הוא לבוש המתים, אבל הוא גם בגד שמפגין ייחודיות וכבוד. הנציב אומר שהסיבה שעורך הסדר לובש קיטל היא משום שהוא מקיים את עבודת הלילה, בדיוק כפי שעשה הכהן הגדול בבית המקדש.

כשאנחנו יוצאים מפסח מלאי התרגשות וסופרים את הימים לקראת חג השבועות, אנו מלאי רגשות חיוביים. למרות שזו תחושה חשובה, זה צריך להיות יחד עם היבט של יראה: אנחנו הולכים לקבל את תורת ה’. האם אנו אכן ראויים?

כשהחסידים סופרים את העומר, יש להם מנהג מעניין לעשות זאת ברגש רב, לזעוק את הברכה והמספר. הסיבה לכך היא שהם מרגישים את רגשות היראה מתגברים ככל שהם מתקרבים לקבלת התורה.

נראה לי שאחרי חג הפסח, מרוצים מכך שהחדרנו לעצמנו יותר אמונה ובטחון, ונכונים יותר לעבוד את ה’, עלינו ללמוד את הלקח של הישמח משה, ולזכור שככל שאנחנו יותר גדולים, צריך להיות לנו יותר יראת הרוממות של ה’.