מתקרבים לכפרה

“…וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם׃ ” (במדבר כ:א)

“(מו”ק כח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין (ס”א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת:” (רש”י שם)

אפשר לשאול מדוע אכן מיתת צדיק מכפרת, והאם יש מכנה משותף עם קרבנות שמכפרים, או שהם רק שתי דרכים שונות להשיג כפרה?

ברמה מאוד פשוטה כשמקריבים קרבן צריכים להבין שהקרבן הוא במקום שנקריב את עצמינו לה’. הדבר בא לידי ביטוי בצורה ברורה ביותר בתפילה שנאמרת בכפרות לפני יום הכיפורים. “זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי…”. מטרת הקרבן מושגת כאשר אנו מתכוננים מחדש ומקדשים את עצמינו לקיים את רצון ה’. מיתת הצדיק נועד להגיע לאותה תוצאה.

חז”ל אמרו שכשם שקרבן מכפר, כך גם מיתת צדיקים מכפרים. הרב ירוחם לבוביץ שואל שאלה מעניינת – מה יותר ברור ומה חידוש? הוא מציע שזה שמותו של הצדיק מכפר ברור יותר, בעוד שזה שקרבן מכפר הוא חידוש. אז למה זה שחז”ל מבטאים את זה הפוך? הוא עונה בצורה פשוטה שזו ההבנה שאנשים יותר רגילים אליה.

השל”ה הקודש, בפירושו על מסכת תענית אומר שכאשר אנו רואים שצדיקים מתים, למרות שהיו כל כך טובים ומושלמים, זה גורם לנו להיות מודעים לחסרונותינו ובכך מכריח אותנו להיות רציניים יותר ולתקן את מעשינו.

עם זאת, המהר”ל (במנחות קי) מסביר שזה שמוות של צדיקים מכפרת, שכן נשמתם מתקרבות לה’ על ידי אובדן גופם הפיזי והפיכתם רק לרוחנית, מה שגורם לנו גם להתקרב לה’.

לא משנה באיזה הסבר, ובין אם מיתת צדיקים יעילה עם או בלי מודעותנו, על ידי התייחסותנו אליו ברצינות אנו בהחלט נתקרב לה’.

השבוע הלכתי לשבעה של חייל שמת בעזה. התרגשתי מאוד מההורים שהעריכו שעד כמה שהדברים מכאיבים להם, בגלל ההכרה שלהם בדין שהיה עליהם, הם הרגישו קרובים יותר לה’.

שמעתי פעם הסבר לתהילים פרק כג, שבו מדבר דוד על יחסיו עם ה’. דוד, באופן כללי, מתייחס לה’ בגוף שלישי. עם זאת, כשהוא מדבר על זמני מצוקה (“גם כי אלך בגיא צלמות”), הוא עובר לגוף שני (“כי אתה עמדי”) – מה שמראה קשר אישי יותר. זה בגלל שה’ קרוב אלינו יותר כשהמצב קשה.

האם בשעה זו של מצוקה לעם ישראל ותקופת בין המצרים לפנינו, האם אנו חשים קרבה מיוחדת לה’? אני מאמין שיש לנו מספיק רמזים סביבנו כדי לגרום לנו להרגיש ולהשתוקק לקרבה הזו ולכן לתקן את דרכינו.