לִרְצֹנְכֶם” (ויקרא כב:יט)

פעמים רבות אנו חושבים על חורבן הבית המקדש שגרם לכך שאיננו יכולים להתקרב אל ה’ בצורה מוחשית, למשל באמצעות הבאת קורבנות. אנו יודעים שיש כללים שונים הקשורים לכל סוג של קרבן, ושכל קרבן הוא למטרה מסוימת. אבל בדרך כלל, אנו מבינים שאדם מביא קרבן כדי להתקרב לה’ יתברך. ידוע שקרבן ה”תודה” מובא עם זמן קצר בלבד לאכול אותו, למרות שהוא מגיע עם כיכרות לחם רבות, מה שמאלץ את מי שמביא את הקרבן להזמין אורחים וחברים רבים להצטרף אליו לאכול הקרבן (לפני שהוא הופך לנותר). באמצעות זה הוא נותן שבחים לה’ ברבים, על החסדים שה’ העניק לו.

נראה שקרבן עולה הוא ההפך הגמור מקרבן תודה, שכן אף אחד – לא הכהן, ולא זה שמביא את הקרבן – משתתפים באכילת הקרבן, ומי שמביא את הקרבן הוא, כביכול, לבד – ללא שום פעולה מוחשית. הכל הולך לה’. מה המסר של קרבן זו, שלכאורה אין הבעה מוחשית למקריב, שייקח איתו? מעניין לציין שמגויים מקבלים רק קרבנות עולה, ולא קרבנות האחרים. בעבר דיברנו על כך שכאשר אדם מביא קרבן, הוא אמור להרהר על כך שהקרבת הקרבן היא במקום הקרבת עצמו – שכדי לכפר על החטא שעשה, או כדי להתקרב לה’, הוא היה צריך להקריב את גופו. התורה אומרת לנו,”לרצונכם”. רש”י מפרש, “הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון”. הנצי”ב אומר לנו ש- “לרצונכם” פירושו “להתפלל”. זה נראה לי תמוה, שכן מה משמעות התפילה בהקרבה עצמה?

השבוע דיברתי עם מישהו באמריקה, וכשדיברתי איתו היה “מניין מרפסת” באזור שלי, ועניתי ל”ברכו” יחד עם האיש בטלפון (זה לא הפורום ל דיון הלכתי בעניין זה). הוא העיר “זו הפעם הראשונה מזה 6 שבועות שעניתי לברכו!” ההשתוקקות בקולו הזכירה לי את הזמן שהתפללנו שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, מבלי לשקול שזה משהו “נדיר” או “מיוחד” בחיינו. כמה מאיתנו שמצאו מקום בטוח להתפלל, התחילו להתפלל שוב עם מניין, ועכשיו מעריכים את ההזדמנות הזו שלרבים מכלל ישראל אין. אני חושב שזו נקודה חשובה שאנו צריכים להכיר ולהרהר עליה.

יש לי חבר אחר, שאביו הוא איש עסקים עסוק מאוד, שתמיד מסתובב בין העסקים המוצלחים ביותר שלו. כאשר חברי היה צעיר, הוא נסע עם אביו לחופשה לבורי אנגליה. זה מקום שומם, ואביו היה יושב שם לתקופות ממושכות, רק מקשיב לשקט ולא היה עושה כלום. ידידי נדהם מהשינוי הפתאומי בהתנהגותו של אביו: מלהיות “גרביל על הליכון” ועד להיות “בטטת כורסה”! אביו הסביר ”לא שאני לא עושה ‘כלום’, אלא אני עושה ‘כלום’!“

ברצוני לדון בהלכה האומרת שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך לעצור ולהרהר לפני שהוא נכנס. נראה לי שכדי להתרכז צריך להיות פנוי. מכאן שהקרבן עולה, כאשר אין כל פעולה שיצטרך לעסוק בה, הדבר אמור לאפשר התבוננות ותפילה צריכה לצאת.

בין אם אנו מתפללים במרפסות שלנו, ברחוב, בשטח פתוח ובין אם לבד בבתים שלנו, זה כנראה זמן לעצור ולהעריך את יכולתנו להתפלל בכלל. פשוט לקחת שנייה או שתיים כדי להיכנס למצב הרוח הנכון ובעזרת ה’ התפילות שלנו יעלו לשמים, “לרצון”.