פרישות מביאה לידי קדושה

קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה’ אֱלֹקֵיכֶֽם (ויקרא יט:ב)

אנחנו מכירים את ה”טיש” שבו הרבי מחלק שיריים לחסידיו. רעיון זה, בקצרה, מבוסס על כך שמה שהרבי אוכל מתרומם להיות קדוש יותר, ולכן מי שאוכל מהשיריים מכניס לתוכו רוחניות שאחרת לא היה יכול להשיג.

אבל איך זה שהרבי מקדש את האוכל? מה זה בעצם אומר שהרבי עצמו הוא קדוש?

המילה “קדושה” משמשת לעתים קרובות כשם נרדף למילה “פרישות”. אדם הנמנע מלהתמכר לתענוגות העולם הזה נקרא “קדוש” כי הוא הפריד את עצמו מהחול. נראה לי ששתי המילים האלו לא בהכרח מקבילות. אנשים רבים שנאבקים באלכוהוליזם או סוגים אחרים של התמכרויות עוברים תהליך “ניקוי” כמו ב AA או קבוצות אחרות של 12 שלבים, ושם נוהגים לומר: “פעם אלכוהוליסט, תמיד אלכוהוליסט.” תוכניות אלו נועדו לתת למכור את הכלים שיאפשרו לו לנצח את המאבק עם התמכרותו, בין אם מדובר בשתייה או בהתמכרות אחרת. האם היינו קוראים לאותו אדם “פרוש” מהמשקאות האלכוהוליים שלו? אני לא חושב כך. במקום זאת יש מחסום שכל הזמן גורם לו להתאפק. ברגע שתתעורר הזדמנות, האיש עלול לאבד שליטה ולחזור להרגלי השתייה שלו. כמו האמירה המפורסמת, “להפסיק עם אלכוהול זה קל – עשיתי את זה מאה פעמים!” עם זאת, לא הייתי קורא לאיש הזה “פרוש” מאלכוהול.

הרב רודרמן, ראש ישיבת נר ישראל, ענה על שאלה שרבים שואלים: פרשת קדושים היא לא פרשה שעוסקת בקרבנות, אז למה הלכות הקרבן שלמים נמצאים כאן? הרב רודרמן עונה ברעיון חשוב שקשור להבנת מה זה להיות יהודי שקיבל את התורה מסיני.

אנשים מניחים שהם יכולים לעשות דברים שהם גשמיים או שהם יכולים לעשות דברים שהם רוחניים, אבל אי אפשר לשלב את שניהם יחד. עם זאת, כשבני ישראל קיבלו את התורה, קרה משהו יוצא דופן: הצלחנו לשלב את השניים יחד ולהעלות את העולם הגשמי לגבהים רוחניים (לצערי, יש גם צד שלילי: הגשמיות של האדם יכולה להשפיל גם את הרוחניות שלו). ככל שהאדם מרומם ומחובר לה’ יותר, כך עולה רמת הקדושה של האוכל שלו. לפיכך, בפרשת קדושים תהיו, שבה כתוב שעלינו להימנע מתענוגות עולם הזה, ובכך לרומם אותנו להיות קדושים יותר, נאמר גם עניין הקרבן שלמים. שהרי אפילו מי שאינו כהן שנבדל מהגשמיות יכול ממש להשתתף בקדשים כיון שהוא קדוש במהותו.

לפי הרמב”ן, המצווה הכללית של קדושים תהיו דורשת מאדם להמעיט בתענוגי העולם הזה. אבל המטרה היא לא להיות במאבק עם היצר הרע לנצח, אלא בעצם לשנות את עצמינו כדי שבסופו של דבר אפילו לא נצטרך להילחם ביצר הרע. על ידי עבודה על פרישה (כל אדם ברמה שלו), אנחנו יכולים להעלות את עצמנו עד כדי כך שכבר אין לנו תשוקה לדברים האלה.

כשהייתי צעיר, היה לי חבר שהיה ספורטאי כוכב על. אבל כשהתבגרנו, הוא הפך ל”סופר מתמיד”. פעם שאלתי אותו אם עדיין יש לו תאווה לשחק בכדור, וענה: “לימוד התורה זה הרבה יותר מהנה!” החבר הזה חי וקיים היום – אנחנו לא מדברים על מישהו מלפני דורות. אני מאמין שהמפתח להצלחה כזו הוא לשנות את נקודת המבט שלנו: במקום לנסות להתגבר על היצר הרע שלנו, עלינו להבין שעל ידי שמירה על המושגים של קדושים תהיו, נרומם את עצמנו לרמה שלא נצטרך להילחם כל הזמן נגד יצר הרע. המושג “פעם אלכוהוליסט, תמיד אלכוהוליסט” לא חייב להיות נכון עבור יהודי.