אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת…(שְׁמוֹת לח:כא)

המפרשים מתחבטים בשאלה על מה בדיוק ״מעיד״ המשכן? הם עונים שקיומו של המשכן ״מעיד״ על פיוסו של הקב״ה והשכנת שכינתו מחדש בתוכינו, לאחר מעשה העגל.

הט״ז שואל על נחיצותו של אות זה. הרי, כשקיבלנו את הלוחות השניות, ובושרנו ״סלחתי כדבריך״ – אין לך עדות גדולה מזו. למה צריכים אות נוסף כדי  “להעיד״ על הפיוס?

הט״ז מתרץ כך: כאשר בא לפנינו דין, הרי גם התובע וגם הנתבע ״יודעים״ מה קרה באמת – הם רק מנסים לשכנע את הדיינים לראות את האמת שלהם. וכאן נכנס המושג של עדות. העדים מוכיחים לכולם את ה״אמת״ באופי שיהיה ברור לכל.

גם בעניננו, הלוחות השניות אכן מהווים הוכחה לכך שהקב״ה התפייס – אך הם אינם מהווים ״עדות״, מכיוון שהם ניתנו רק לבני ישראל, הם שמורים בצנעה, ולא מוצגים ברוב הדר לעיני כל. המשכן, לעומתם זאת, היה בית ה׳ לתפארת, עומד לעיני כל ו״מעיד״ שאכן הקב״ה התפייס ושכינתו נמצאת בינינו שוב.

ברצוני להוסיף עוד סיבה לנחיצותה של עדות. לפעמים, אדם חוטא לחבירו. כשירצו החברים להשלים ביניהם, הם יצטרכו דבר נוסף כדי לגשר על הפער שנוצר ביניהם. גשר זה הוא ה״עדות״.

בעבודתי עם משפחות, אני מוצא גם את הרעיון הזה. לפעמים תקריות שונות שכבר נסלחו בין בני המשפחה (או המשפחה המורחבת) שוב צצות ועולות בשעת סערת רגשות. זה לא שהסליחה היתה כוזבת, אלא פשוט יש נחיצות למשהו נוסף שיקבע את הסליחה ואת חידוש הקשר. דבר נוסף זה הוא ה״עדות״.

בהתקרב חג הפורים, כשנתכונן לומר ״נעשה ונשמע״ מחדש (״קיימו מה שקיבלו כבר״) הבה ונאמץ לעצמנו השגות חדשות בקיום הציווי ״ושכנתי בתוכם״ – נכין מקום לשכינה שיהיה עוד יותר קרוב ועוד יותר פנימי אצלנו. ומקום חדש זה – יהיה ה״עדות״ לקשר שלנו עם בוראינו.