הרב מיכל פיינשטין שפך אור על הסיבה שהתורה הקדימה פרשת בנות צלפחד לדיני הירושה. כידוע, אחרי העתירה של הבנות מול משה רבינו, התורה מביאה את דיני הירושה בהרחבה. אבל ניתן לשאול, למה להקדים בסיפור ? התורה יכלה להביא את הדינים ישירות, לא ?

הרב מיכל פיינשטין צדד שהנקודה כאן היא דאגה לפרט. לא מספיק שמנגנון ציבורי ידאג לשלום הציבור בכללותו. חובה גם להתייחס למצבים הספציפיים של כל יחיד ולדאוג לו – אפילו אם נצטרך לבאר אצל הקב”ה ישירות. מסר זה בהחלט צריך חיזוק בתקופת בין המצרים.

ניתן להבחין באותה חשיבות הפרט מהמקרה שמובא בגמרא (שבת נו:). הגמרא דנה בהתנהלותו של דוד המלך מול מפיבשת וציבא. אפילו שאין מסקנא ברורה בגמרא שקובעת אם דוד המלך קבל את דברי לשון הרע או לא – בכל זאת, הגמרא כן מצהירה שהחלטתו לחלוק את השדה בין מפיבשת וציבא היא זו שהובילה לחלוקת מלכותו בין רחבעם (בנו של שלמה) וירבעם. מכאן רואים שצדקתו של מקרה פרטי יכול להוביל לתוצאות בעלי השפעה על כלל הציבור.

מושג זה מזכיר רעיון שמיוחס לרב משה שמואל שפירא. הגמרא בגיטין מביאה מספר “סיבות” לחורבן – והראשונה הוא המקרה המפורסם של קמצא ובר קמצא. הרב שפירא מבאר שהסיבה שסיפור זה פותח את רשימת הסיבות הוא בגלל הדגש האישי. ניתן ללמוד מסיפורו של קמצא ובר קמצא כמה צריכים לדאוג לרגשותיו של כל אדם פרטי.

במשך ימי בין המצרים, הבה וניישם מוסרי השכל אלו בשני מישורים. ניזכר בסיפורם של בנות צלפחד ונדאוג לרכושו הכספי של כל אדם ואדם. ונזכור את הסיפור המר של קמצא ובר קמצא ונתחשב ברגשותיו של כל אדם. ועל ידי זהירות משנה זאת, נקווה להרבות אהבת חינם בעם ישראל ונזכה להביא את הגאולה השלימה במהירה בימינו, אמן.