וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ (בראשית כח:טז)

ואנכי לא ידעתי. שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה: (רש”י שם)

בפרשת השבוע שעבר, כשיעקב מנסה להתחזות לאחיו עשו, יצחק קולט הבדלים בהתנהגותו. במקום להיות גס, הדיבור שלו היה עדין ואף הזכיר את ה’. זה גרם ליצחק לתהות, “מי זה עומד מולי?”, כיוון שאופן הדיבור הזה בהחלט לא היה כמו עשו. כך עמד יעקב בסכנת חשיפה. מאחר שהמטרה הייתה להתחזות לעשו בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את הברכות, מדוע יעקב לא התחזה גם להתנהגותו ולדיבורו של עשו?

שמעתי מאחד המתפללים בבית הכנסת את ההסבר הבא: יש דברים שאנחנו פשוט לא משנים. דיבורנו עם דרך ארץ והכרתינו שהכל בא מה’ אינם דברים שיש להתעסק בהם (אלא בנסיבות קיצוניות). יעקב לא רצה לעשות משהו לא ראוי כשלא היה צורך מוחלט.

בפרשת השבוע, אפשר לשאול שאלה מרתקת. יעקב ישן במקום בלי ההערכה הראויה עד כמה הוא היה קדוש. ואז קיבל נבואה, שלדעתו ניתנה לו בשל קדושת המקום. אז הוא אומר, “אם הייתי יודע כמה המקום הזה קדוש, לא הייתי ישן כאן!” אבל היה צורך שיישן שם מבלי לדעת עד כמה זה קדוש, שאם יעקב לא ישן שם, לא היה מקבל את הנבואה! האם אין זה מעיד שהתוצאות של קבלת הנבואה הצדיקו את האמצעים שישן שם? יתר על כן, לא רק שה’ הרשה לו לישון שם, אלא למעשה הראה את הסכמתו בכך שנתן לו את הנבואה הזו! אז, אם ה’ אישר לו לישון שם, למה שהוא יחשוב אחרת?

אני רוצה לשתף אתכם בשיחה שקיימתי עם חבר הצלה מרמת בית שמש. הוא ציין בפניי שהוא שוקל לפרוש מהשירות הנעלה הזה כי ילדיו מתבגרים. חקרתי יותר ושאלתי אותו, “מה בדיוק הבעיה? הפסד סעודת השבת? חוסר אבטחה? או סתם תחושה של משפחה שהם פחות חשובים לך?” הוא ענה, “אף אחד מאלו. אלא, הילדים רואים אותי נוהג בשבת שבוע אחר שבוע, ואמנם מבחינה שכלית הם מבינים שזו מצווה ולא חילול שבת, אבל זה עדיין מפחית את רגישותם בעניין חילול השבת. מכיוון שהחובה העיקרית שלי היא לחנך את ילדיי, אצטרך לוותר על כך ולאפשר לאחרים לעשות את המצווה הקדושה הזו”.

כך יעקב היה מוטרד מכך שלא התנהג כמו שצריך במקום קדוש. למרות שנראה שהיה הכרחי כדי לקבל את הנבואה, יעקב לא רצה לאבד את רגישותו ולכן הוא נאנח על מה שעשה.

מה שעושים משפיע עלינו, אפילו כשנעשה בשביל מצווה. למעשה, המשנה ברורה בסימן א’ אומר “שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת ה’ יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך”.

שמעתי בשם הרב פאם, שאנשים קוראים וצופים בחדשות, מבלי להבין איך זה ישפיע עליהם. מי שרואה את המראות הנוראיים ביותר חייב לזכור שלא כל פרט מבעית הוא חשוב, כי דווקא מהפרטים האלו עלולה להיות תופעת לוואי שלילית שגורמת לנו חוסר רגישות.

חייבים להעריך את כל מה שאנו עושים כדי לקבוע אם התועלת שווה את המחיר הרגשי והמוסרי.

שה’ יברך אותנו שלא יהיה לנו עוד צער ושנהיה עטופים בשלום.