הכנות עם תכלית

“…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים…” (ויקרא יב:ב)

אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי: כְּשֵׁם שֶׁיְּצִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כָּךְ תּוֹרָתוֹ נִתְפָּרְשָׁה אַחַר תּוֹרַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף (ויק”ר יד,א) (רש”י שם)

רבי לייבל’ה איגר שואל, “אין חוקים לבעלי חיים – אלה חוקים לגבי בעלי חיים שעל האדם לקיים. אז למה מתכוונים חז”ל כשאומרים ‘תורת הבהמה’?”

השאלה הזו הזכירה לי מאמר שכתבתי לפני שבועיים. בפרשת צו כתוב “תורת העולה”. בהקשר הזה לא הייתי בטוח בדיוק איך לפרש את המילה “תורת” והרגשתי שהמילה “חוקים” אינה מספקת. מצאתי במקום אחד שפרשו את המילה כ”הוראות”, שלדעתי קרובה יותר למשמעות האמיתית שלו. כך מסביר הרבי לייבל איגר שיש מה ללמוד מהלכות של מה מותר באכילה ומה אסור באכילה (עיין בראשונים הדנים במושג זה באריכות).

רבי לייבל ממשיך להסביר שיש לנו שלושה מצוות שמאוד מגדירות מי אנחנו: ברית מילה על הגוף שלנו (המייצגת את השליטה על התאוות שלנו), ציצית, ומזוזה. שלוש התכונות הללו מאפיינות בדרך כלל את מי שאנחנו בכל הדברים שאנו עושים, ומבהירות שהמסירות שלנו לה’ היא בראש ובראשונה במוחנו. ההנאות הפיזיות שלנו, הנוחות שלנו מהבגדים שאנו לובשים, וההגנה מהבית שלנו, כולם צריכים להיות תואמים לעבודת ה’ שלנו.

לקראת פסח, כשאנחנו חושבים על כלל ישראל בליל מכת בכורות, מעניין לציין שבאותו לילה אכלו את קרבן הפסח, היו חגורים לנסיעה, ושמו דם על מזוזת הדלת, ובכך שולבו שלושת אלו הדברים לתוך האופי שלנו. הרעיון של יציאת מצרים לא היה רק לשחרר אותנו משעבוד פיזי, אלא להוציאנו מהתרבות המושחתת של מצרים כדי לעבוד את ה’. באופן דומה, במדבר היה לנו גם אוכל מיוחד – המן, ענני הכבוד סביבנו, וגם הלבוש שלנו טופל על ידי ה’. אותו דור מיוחד יצר את דמותו הנצחית של כלל ישראל. (אולי בפעם אחרת נדון מדוע חלק מהדור הזה לא ביצעו ברית מילה.)

כאשר אנו מתכוננים לפסח על ידי סילוק החמץ בביתנו, נזכור שבספרי הקדושים החמץ מתייחס ליצר הרע. עלינו להבין שהניקיון לפסח, הוא הקדמה להקפדתינו על מה שאנו אוכלים בפסח, שהוא תחילת ההתעלות שלנו לרמות הגבוהות של קדושה הדרושות לקבלת התורה, בעוד כחודשיים.

יהי רצון שנזכה לאכול השנה מקרבן הפסח בפועל, ועל ידי כך להעלות את רמת הגשמת תכליתנו בעולם הזה.