עשרת ימי תשובה, המסתיים ביום כיפור, מביא תקווה לחלקנו, וייאוש לאחרים. האופטימיים אומרים, “השנה הזו תהיה השנה שבה אני, בע”ה, אצליח לשנות את המצב!” הפסימיסטים אומרים, “לא הצלחתי עד עכשיו, אז למה שאצליח לתקן דברים השנה? למעשה, לעשות תשובה זה כל כך קשה שאני לא יודע איך ה’ מצפה ממני לעשות זאת!”

ליצר הרע יש דרכים רבות למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון. אחת התכסיסים היא לגרום לנו להרגיש שאין לנו סיכוי. שמעתי ממחנך מוסמך את הגישה הבאה. הרבי לקח את כיתתו לטיול בבניין בן 50 קומות בעיר ואמר, “הראשון לטפס במדרגות לקומה העליונה יקבל פרס של גלידה מיוחדת”. רוב הכיתה מהרו לנסות להיות הראשון, אבל ילד אחד לא זז. הרבי שאל אותו: “למה אתה סתם עומד בלובי?” והוא עונה, “למה לי לנסות? אני יודע שאני לא הכי מהיר בכיתה, אז אין סיכוי שאוכל לנצח. אם אתחיל לטפס במדרגות, בטוח שאהיה לוזר!” הרבי חשב על תשובתו של תלמידו, ואז השיב, “עדיין שווה את המאמץ! גם אם לא תגיע לקומה ה-50, אתה עדיין עלול להגיע לקומה ה-20, והנוף משם גם מדהים!”

כך גם יש הרבה עיסוקים: גם אם אנחנו לא משלימים אותם, פשוט להתחיל ולקחת אותם הכי רחוק שאנחנו יכולים עדיין כדאי.

ברוח דומה, בעלי המוסר אומרים לנו שיש הרבה רמות של תשובה, ולעולם אין להתייאש ולהרים ידיים. הסיבה לכך היא שכל רמה שנגיעה אליה היא הישג גדול בפני עצמו, שמביא אותנו למקום אחר לגמרי.

אולם ישנה גישה נוספת שראיתי בשם ספר העקרים. אנו אומרים בתהילים (קל:ד) “כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא”. השאלה ברורה. זה שה’ יסלח לנו לא צריכה להביא אותנו ליראה אותו, אלא לאהוב אותו? ספר העקרים עונה שללא אפשרות של תשובה ברקע, היינו רואים את עצמנו כאבודים ואפילו היראת ה’ ייפגע. אבל עכשיו, בעשרת ימי תשובה, ה’ קרוב אלינו כי הוא רוצה לסלוח לנו (כפי שאומר הפסוק “בהיותו קרוב”). עם הידיעה שה’ מצפה לסלוח לנו, זה מעודד אותנו לעשות תשובה, שתגרום לנו יראת ה’.

לפיכך, עשרת ימי תשובה, כולל יום כיפור, אמורה להיות התקופה המעודדת ביותר בשנה. ה’ אומר, “אני לא מוותר עליכם!” בואו נעשה את שלנו ו”נשאר במשחק”, כדי שנוכל להגיע לרמות גבוהות יותר של יראת ה’.

גמר חתימה טובה!