כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה ה’ אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־הָעֲבֹדָה׃ וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה׃ (שמות לט:מב-מג)

כאשר אנו מדברים על ביצוע דברים, יש שתי מילים שנראות כמילים נרדפות: “מלאכה” ו”עבודה”. אנו מבינים שלכל מילה יש משמעות אחרת ויש סיבות להשתמש באחת מהן במקום השנייה. דוגמה פשוטה לכך היא הל”ט מלאכות של שבת. שם מבינים שמדובר במעשים יצירתיים שהם תכליתיים, ויש כללים שצריך לבחון האם המלאכה היא איסור מדאורייתא או מדרבנן. אבל אנחנו מבינים שהמילה “מלאכה” היא המילה הנכונה. כאשר אנו מדברים על “עבודה”, הפרטים המדויקים אינם חשובים באותה מידה, אלא הכוונה הכוללת של המעשה היא החשובה. דוגמה לכך היא “תפילה”, הנקראת גם “עבודה”.

החתם סופר מסביר את תגובתו של משה רבנו בפרשת השבוע, שכאשר ראה שהמלאכה והעבודה הושלמו, משה ברך את כלל ישראל. הוא מסביר שבמקרה זה המילה מלאכה מתייחסת למעשיהם של בעלי המלאכה, והמילה עבודה מדברת על נדיבות הלב של אלו שתרמו את כל חומרי הגלם בהם השתמשו. משה ראה ששניהם נעשו באדיקות שווה. מושג זה משתקף גם על ידי מפרשים אחרים. הגאון מווילנה, במיוחד, אומר שהמשפט “כאשר צוה ה’ את משה” נמצא 7 פעמים בפרשיות אלו, והן תואמות את 7 הספירות שבין כסא הכבוד לעולם הזה. משמע, לא סטו מאיך שהמצוות נתנו בעולמות הכי גבוהים עד שלבסוף בוצעו כאן בנמוך שבעולמות – העולם שלנו. הסיבה לכך היא שהבניה היתה טהורה לחלוטין.

הרבה פעמים רב אלוף ייתן פקודה שצריך לבצע תרגיל מסוים, וכשהפקודה יורדת בסולם הדרגות, כל אחד משנה אותה רק טיפה לפי מה שיועיל ביותר להבנתם. בגלל זה, הדרך שבה הוא מתבצע למעשה שונה מאוד מהכוונה המקורית. זה לא מה שקרה בבניין המשכן. להיפך, הייתה נאמנות של 100% לפקודה המקורית מתחילתה ועד סופה.

כשאנחנו מתכוננים לפסח כדי להפוך את הבית שלנו למקדש מעט לליל הסדר, יש הכנות פיזיות, נפשיות ורגשיות שצריכים לעשות. יהי רצון שנזכה למלא אותם כפי רצונו של ה’, כדי שהבתים שלנו יהפכו למשכן לשכינה הקדושה.