…כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִֽיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (דברים טז:יט)

גדלתי על הסיפור הבא: הש“ך (שבסאי בן מאיר הכהן 1621-1662) ניהל דין תורה עם אדם אחר, ולמרות שהש”ך היה תלמיד חכם גדול, הוא הרגיש שזה רק נכון ללכת לבית הדין. השני אמר שהוא לא רוצה ללכת לבית הדין באותה עיר שבה  גר הש”ך, כי כולם יודעים שהש“ך הוא צדיק גדול  ויניחו שהוא צודק. לכן הסכימו ללכת לקהילה רחוקה שבה האנשים לא ידעו מיהו הש“ך. כל צד הציג את טיעוניו. כשהם חזרו למחרת, השך הופתע שהוא הפסיד בתיק. הוא שאל את הדיין  מה המקור לפסיקתו, ונאמר לו שיש ספר חדש  על חושן משפט הנקרא ‘סיפסי כהן‘. בספר היה מקרה כמעט זהה. על סמך מקרה זה, הוא פסק נגד הש“ך. לדיין  לא היה מושג שהוא מדבר עם בעל ה‘ספסי כהן‘! הש“ך אמר שכעת הוא מבין את הפסוק הנ”ל – שאפילו תלמידי חכמים יכולים להיות מעוורים על ידי כסף.

ישנו רעיון נוסף, שלדעתי חשוב לחלוק בקשר לפסוק זה. אני זוכר שכשהייתי סטודנט צעיר היה דיין שהתחיל לאבד את מאור עיניו.  מישהו אמר לי שהסיבה שהוא מאבד את מאור עיניו ברורה: נאמר בפסוק שאדם המקבל שוחד יאבד את מאור עיניו! לא קיבלתי את ההסבר שלו (כי זה היה לשון הרע או כנראה מועצי שם רע), אבל הפריע לי שמישהו ידבר ככה.

רק לאחרונה ראיתי שיש תלמיד של האריז“ל  שהיה דיין.  אמנם הוא היה מקבל כסף עבור הכרעה בשאלות חושן משפט, אך הוא עשה זאת באופן שהיה מותר לחלוטין על פי ההלכה. אף על פי כן, בסופו של דבר הוא איבד את מאור עיניו, מה שגרם לשמועות שעיוורונו נבע מקבלת שוחד. בשלב מסוים הוא הלך לבית הכנסת, ואמר בפני כל הציבור: “אני הולך להתפלל לה’ שיחזיר לי את הראייה כדי להראות שמעולם לא לקחתי שוחד או משהו דומה”, ולמעשה הוא קיבל בחזרה את ראייתו במקום. לאחר פרק זה, הוא היה חותם את שמו בצירוף “ה’ שעשה לי נס”. אפשר ללמוד מכאן שרק בגלל שהוא עשה משהו שאנשים יכלו לטעות ולחשוב שהוא שוחד, הייתה סיבה מספקת להיענש.

הייתי רוצה להשתמש ברעיון הזה למשהו רלוונטי לרבים מאיתנו. לעתים קרובות שואלים אותי שאלות בעניינים כספיים, כאשר התשובה הטכנית היא “מותר”. אבל זה נופל לקטגוריה של מה שהרבי שלי נהג לתאר כ”יש לו ריח של דגים”. הסיבה לכך היא שזה היה קשור קשר הדוק לדבר שהיה אסור. לכן, למרות שמותר, אני ממליץ לאנשים לא לעשות את זה. הרבי שלי, הרב משה הלברשטאם (1932-2006), היה שואל לעתים קרובות אנשים שבאו אליו עם שאלות הלכתיות: “האם אתה אוכל רק גלאט כשר?” כשהם ענו בביטחון, “כן, אנחנו אוכלים רק גלאט”, הוא היה עונה בעדינות, “זה אולי מותר – אבל זה לא גלאט”. הלקח שהייתי לומד מתלמידו של האר“י  הוא שבענייני ממון, לא מספיק שמשהו מותר מבחינה טכנית, לא צריך שיהיה בו שום כתם או ריח של שום דבר לא תקין.

כאשר אנו מתכוננים לראש השנה, ונעמוד לפני ה’ כדי להישפט עלינו, הוא יסתכל על האופן שבו אנו רואים את כספם של אנשים אחרים ועד כמה אנו נזהרים אפילו לא להתחכך בקו ההתכתשות.

מי ייתן ונזכה שלא יהיה לנו שום דבר ברשומות שלנו שאפילו דומה לשוחד בעסקינו הכספיים.