אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת…(ויקרא יג:ב)

התורה משתמשת בביטוי “אדם כי…” בשלושה מקומות. רבי יוסף צבי דונר מסביר את הסיבה לשימוש בו בכל אחד מהמצבים הללו:

  1. בפרשת ויקרא (א:ב) “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'”. כאן הפסוק משתמש במילה “מכם”, כדי להדגיש שמי שמקריב קרבן לא רק מרומם את עצמו, אלא שהקרבן שהוא מקריב משפיע על כל האנשים סביבו בצורה חיובית, ללא קשר למי שהם.
  2. בפרשת חוקת “אדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל…”, מתייחס לאדם שמת וגורם לאחרים להיטמא. במותו, הוא הפריד את עצמו מכלל ישראל, שעדיין חיים.
  3. בפסוק שלנו בפרשת השבוע, מדובר על אדם שיש לו צרעת, “אדָם כִּי יהְיֶה בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ…”, הכוונה למי שעשה חטאים מסוימים שגרמו לו להיפרד מהכלל ולשבת לבד.

המכנה המשותף הוא שכל שלושת הפסוקים מתייחסים לקשר של אדם עם הקהילה. כאשר אדם חי בין אחרים, כל דבר שהוא עושה יכול להשפיע על הקהילה ככלל ועל חבריה בפרט. ההשפעה יכולה להיות חיובית, כמו כאשר הוא מביא קרבן; או שלילית, כמו בפטירתו, ובמקרה של הפסוק שלנו, כשחייב לחזור בתשובה ולשנות את דרכיו בבדידות כדי שלא ישפיע לרעה על הקהילה שלו.

כיצד הבדידות מביאה אותו לתשובה? להבנתי, זה בגלל שאנשים נוטים להיות קהילתיים, מודאגים ממה שאחרים יחשבו וירגישו לגבי התנהגותם. אנשים מתנהגים אחרת מאשר אם היו לבד, שכן לחץ חברתי עלול לגרום לאנשים לעשות דברים נגד שיקול דעתם הטוב יותר.

כשאדם לבד הוא אינו משפיע על אחרים, ולאחרים אין השפעה עליו. ניתוק זה מהחברה מאפשר לו להתחבר מחדש לעצמו הפנימי, ומכיוון שרוב היהודים טובים מטבעם, והם מבינים את הדרך הנכונה לפעול, התקווה היא שהוא יתקן את דרכיו.

בנוסף, הספורנו אומר שבענין צרעת הבית, התורה אומרת שמישהו אחר צריך לפנות את הבית מחפציו. הספורנו מסביר (יד:לו) שזה כדי לתת לבעל הבית זמן להתפלל ולחזור בתשובה.

רעיון דומה נמצא גם לגבי ההורג בשוגג. עליו לברוח לעיר מקלט, וכשהוא מחוץ לסביבתו הרגילה, יש לו הזדמנות לשקול מחדש את מעשיו, להתחרט על העבר ולתקן את דרכיו לעתיד.

בימים אלה של ספירת העומר, אנו נמצאים בסוג אחר של “גלות”, שבו רבותינו ממליצים לנו להתבונן פנימה ולנקות את מעשינו, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו. פרשת תזריע/מצורע כמעט תמיד נופלת בתקופת ספירת העומר משום שהיא עוסקת בחטאי יחסים בין-אישיים והיא קוראת לנו להעריך מחדש את מצבנו וכיצד אנו פועלים עם אחרים. תפקידנו הוא לראות תקופה זו כ”אי”, הזדמנות לבחון היטב את מעשינו.

יהי רצון שספירות העומר שלנו לא רק יקרבו אותנו לתורה, אלא גם ישפרו את יחסינו בין אדם לחברו.