וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ (שמות לו:ה)

הרבה פעמים שואלים אותי אם כדאי לתרום לצדקה מסוימת. כדי לקבל את ההחלטה הנכונה, אני צריך להסתכל על מספר גורמים. למשל, אם לתורם יש רק סכום כסף קטן, ייתכן שארגון הצדקה ראוי, אבל לא יושפע מתרומתו באופן משמעותי, בעוד שיכול להיות ארגון אחר שפחות “ראוי”, אבל הכסף שלו ישפיע יותר. מהי הבחירה הנכונה?

הרמב”ם, כאשר הוא דן בשאלה קשורה, אומר שמתן צדקה הוא הזדמנות לשפר מאד מדותיו של האדם. המשנה אומרת: “הכל לפי רוב המעשה” (אבות ג:טו). הרמב”ם מסביר שאם יש לאדם 1000 לתת, עדיף שיתן 1 לכל אחד מ-1000 איש במקום 1000 לאדם אחד. הסיבה היא שמעשה הנתינה של 1000 פעמים הופכת אותו יותר לאדם נותן ואכפתי מאשר לתת פעם אחת בלבד. מכיוון שחלק חשוב מהסיבה לקיום מצוות הוא להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ככל שאנו נותנים יותר פעמים כך נהיה טובים יותר.

יהודים בכל העולם – ללא קשר לשיוך או חשקפה – ידועים כ”נותנים”. רואה חשבון אחד באמריקה הזכיר לי שכאשר הוא מחשב החזר מס של יהודי, בדרך כלל תרמו לפחות 10% ולעיתים יותר. ואילו להחזרי המס הממוצעים של אינם יהודים יש תרומות לצדקה של 1, אולי 2%.מאיפה קבלנו התכונה הזו? הבית ישראל מגור מלמד אותנו שתכונה זו הוטבעה בכלל ישראל עם חנוכת המשכן. הפסוק אומר ש”כל איש אשר ידבנו לבו”. הבית ישראל אומר שכאשר משה אמר את המילים הללו, הוא הטמיע את תכונת הנתינה הנדיבה בעם היהודי עד קץ הימים.

המטרה שלנו היא לתרופ בנדיבות לב. אם כשאנחנו מתבקשים לתרום, אנחנו מתחילים לשקול כמה חשוב הצדקה, אז הגישה שלנו שגויה. בהנחה שהארגון לגיטימי, המחשבות הראשוניות שלנו צריכות להיות כמה אנחנו יכולים לתרום. משה נאלץ לעצור את אבותינו במדבר לתרום יותר מהצורך. זו צריכה להיות גם המטרה שלנו, להרגיש מעוכבים כשאנחנו מוגבלים במה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לתרום.

זה עתה חגגנו את פורים, היום הכי שמח בשנה. אנחנו כל כך שמחים לקרוא את המגילה ולחיות מחדש את ההשגחה הפרטית של ה’ עבורנו בגלות. אנחנו גם כל כך שמחים לשלוח לחברים שלנו משלוח מנות ולאכול את סעודת פורים. אבל המצווה שאמורה להביא לנו הכי הרבה שמחה היא מתנות לאביונים. כמו שכותב הרמב”ם:

“מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים” (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב)

שנזכה לתפוס את רוח הנדיבות שלנו מפורים, ולהמשיך בה לאורך כל השנה.