וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה־אִישׁ צְרוֹר־כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת־צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ׃ (בראשית מב:לה)

החתם סופר דן ברעיון חשוב באחת מתשובותיו (חלק ו: נט). הוא מדגיש שאדם חייב להיזהר שלא להביא את עצמו למצב שמעורר תלונות – לא מהקב”ה ולא מבני אדם. הוא כותב שקשה ככל שיהיה להקפיד שלא יהיה להקב”ה שום דבר נגדך, הרבה יותר קשה להבטיח שאף אדם לא יחזיק נגדך טינה או תלונה. תפיסותיהם של אנשים מעוצבות ממחשבות ורעיונות מגוונים, שלרוב שונים מאוד מהמציאות. לכן הוא מייעץ שאפילו במקרים שבהם מעשה מותר לגמרי על פי הלכה, אם יש חשש שהוא עלול להרגיז או לעצבן אחרים, יש להימנע ממנו – אלא אם כן מדובר במצווה, ובמקרה כזה יש לשאול רב להדרכה.

בפרשה, הבריסקר רב שואל שאלה חודרת: מדוע יוסף לא רק מילא את שקי אחיו בתבואה שקנו, אלא גם השיב בסתר את כספם? הוא מציע הסבר מרתק: קל יותר לסבול רעב מאשר להתמודד עם חוב התלוי מעל ראשך. בכך שהניח את הכסף בשקים, יוסף הבטיח שהאחים ייאלצו לשוב למצרים כדי להחזיר את החוב – יותר ממה שהרעב לבדו היה יכול להבטיח.

יש עיקרון כללי בהלכה העוסק במקרים שבהם חייבים להחזיר כסף. לדוגמה: הזמנת מוצר באמזון, והוא לא הגיע בזמן, אז הגשת תלונה והם החזירו לך את הכסף. מאוחר יותר, המוצר הגיע בכל זאת. ההלכה דורשת לבדוק לא רק את החיוב ההלכתי המדויק אם להחזיר את הכסף, אלא גם איך זה יראה בעיני אחרים, ומה הם יחשבו.

החתם סופר מלמד שאדם חייב להיות נקי בעיני הבריות. יוסף הבין שהאחים שלו ירגישו מחויבים להחזיר את הכסף גם אם ההלכה לא תדרוש זאת במפורש, כדי להימנע מכל צל של חשד. ובכך הוא הבטיח את שובם למצרים.

זה כלל מעשי מאוד ליישום בחיינו. ובמיוחד בתקופת חנוכה, כשאנו חושבים על יחסי העולם אלינו, עלינו להכפיל מאמצים כדי להבטיח שהתנהגותנו תיראה ללא דופי בעיני כל אדם. הרב משה פיינשטיין זצ”ל נשאל פעם: “מדוע ילדים קטנים מתחילים בדרך כלל ללמוד גמרא בפרק ‘אלו מציאות’ ולא במסכת ברכות, שהיא רלוונטית יותר ליום-יום?” במקום הוא נתן עשר סיבות, ומתוכן שמעתי שלוש, כולל זו: הטבע האנושי נוטה ל”כל המוצא זכה”, אך התורה מחייבת אותנו להחזיר אבידה, גם אם בעליה המקורי לעולם לא ידע מי מצא אותה. זאת משום שמגיל צעיר עלינו ללמוד לחיות ללא דופי בכל המצבים.

בחנוכה אנו מציינים את מלחמתנו עם היוונים, שרצו לעקור את עקרונותינו היסודיים. אולם בתקופות של שלום, חובתנו שונה: עלינו להתייחס לכל אדם – אפילו לגויים – ביושר ובצדק מוחלט.