וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע׃ (בראשית ו:יז)

הזוהר מגלה כי המשמעות העמוקה יותר של הפסוק הזה נמצאת בהפטרה „מי נח זאת לי“ (מי נח, ברמז למבול). מפתיע מאד, שזה מאשים את נח במבול. מדוע? מפני שהוא היה צריך להתפלל לטובת דורו, בדיוק כפי שאברהם התפלל בעד תושבי סדום. בשל אי-עשייתו את זאת, נח נחשב כמי שגרם למבול בעצמו.

רעיון זה דורש הסבר. אם אנשי דור המבול באמת היו ראויים להשמדה, כיצד תפילותיו של נח היו יכולות לשנות את גורלם? כדי להבין זאת, עלינו לבחון את מטרת התפילה בכלל, ועם ההבנה הזו נוכל למצוא הסבר.

הרב שרגא גרוסברד מסביר כי עונש מה’ אינו נקמה גרידא, אלא כלי לתשובה. העונש עצמו מעצב מחדש את האדם, ומקרב אותו לצמיחה ותיקון. לעומת זאת, פסקי דין של בתי משפט חילוניים מבקשים נקמה על פשע, או הרתעה שלא לעבור עוד. תפילה לא רק דוחה גזירה, אלא מאפשרת שינוי פנימי. כפי שהמהר“ל מפרש את המילים שאנו אומרים בראש השנה, „ותשובה ותפילה וצדקה…“, שכל אחת מהן מזככת אותנו עד שאנו כבר איננו אותם אנשים שעליהם נגזרה הגזירה הרעה. לכן, העונש כבר אינו נחוץ.

אותו כוח של התפילה לשנות יכול להשפיע אפילו על אחרים. לו התפלל נח בעד אנשי דורו, הוא היה מרים אותם לדרגה שבה הגזירה הייתה חסרת רלוונטיות.

כשאנו נכנסים אל עונת החורף וההתלהבות המתמשכת של ימי הנוראים דועכת בזיכרוננו, שיעור זה מלמד על הצורך לחזק את עצמנו בתפילותינו. ראש הישיבה שלי באמריקה סיפר לי פעם כי שאל אותו אדם חילוני: „איך אתה מצליח לומר את אותן תפילות שלוש פעמים ביום, כל יום ויום?“ הוא השיב: „זו שאלה מצוינת, אבל היא אינה רלוונטית לנו. בכל יום אנו מתפללים לצרכינו הנוכחיים ולמצב שבו אנו נמצאים באותו רגע. וכיוון שאנו וחיינו משתנים תמיד, אין שתי תפילות זהות.“

בעיניי ברור שהתשובה המיידית של ראש הישיבה נבעה מחיבורו האמיתי לה’ בכל פעם שהוא פתח את הסידור. דמיינו אם גם אנחנו היינו מרגישים כך – בכל פעם שהיינו מתפללים לה’, היינו מורמים. עצם ההזדמנות לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא, לשתף אותו במי שאנו ובמה שאנו שואפים להשיג, אמורה להלהיב אותנו ולהפוך אותנו לאנשים טובים יותר.

שיהיו תפילותינו מקובלות לה’, ויתקעו בתוכנו את השינויים שיביאו את הגאולה השלמה, במהרה בימינו.