וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כׇּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע׃ (בראשית ו:יז)

הזוהר אומר לנו שההסבר לפסוק זה נמצא בהפטרת “מי נח זוס לי”. משמעות הדבר היא שנח אשם במבול. הסיבה שהוא אשם היא שהוא היה צריך להתפלל לשלומם של בני העולם, כשם שאברהם התפלל על אנשי סדום. אך מכיוון שהוא לא התפלל לשלום העם, הוא נחשב כאילו הוא שגרם למבול.

המושג הזה הוא משהו שצריך להבין. אם מגיע להם מבול, איך תפילותיו יעזרו לשנות את מה שמגיע להם? ברצוני לבחון את מטרת התפילה בכלל, ולאחר שנבין את התפילה, ייתכן שתהיה לנו תשובה לשאלה זו.

הרב שרגא גרוסברד (1916-1993) מסביר שהקב”ה נותן עונש כדי לשקם את האדם. זאת אומרת, שהעונש עצמו הוא שמשקם את האדם. זאת בניגוד לעונש הניתן על ידי בית משפט חילוני, הניתן כדי לתת עונש על מעשה שלילי, או כדי להדוף עבירות נוספות על החוק. על ידי התפילה האדם אינו דוחה גזירה, אלא הוא אמור לעבור שינוי. המהר”ל מסביר את הדברים שאנו אומרים בראש השנה: “תשובה, תפילה, צדקה…” וכל אחד מהדברים הללו משנה את האדם עד כדי כך, שהוא כבר לא האדם שנגזרה עליו הגזירה הרעה. לכן הוא משוחרר מעונש זה.

כך גם בכוחה של תפילה אפילו לחולל שינוי אצל אחרים. אילו נח היה מתפלל על העם בדורו, הוא היה מעלה אותם למקום שהגזירה לא הייתה רלוונטית עבורם.

כאשר אנו נכנסים לחורף והאופוריה של הימים הנוראים דועכת במוחנו, אני מאמין שהכרחי לחזק את עצמנו ביחס לתפילה. ראש הישיבה שלי באמריקה סיפר לי פעם שאדם לא דתי שאל אותו: “איך אתה יכול להתפלל את אותו הדבר שלוש פעמים ביום, כל יום?” הוא השיב שזו שאלה מצוינת, אבל היא לא רלוונטית עבורנו, כי אנחנו מתפללים כל יום על הצרכים ועל המצב שבו אנחנו נמצאים באותו רגע.  ומכיוון שאנחנו וחיינו משתנים לנצח, אין שתי תפילות זהות לחלוטין.

ברור לי שתגובתו המיידית של ראש הישיבה נבעה מהרגשה אמיתית של חיבור לה’ בכל פעם שפותחים את הסידור. אם גם אנחנו היינו מרגישים כך, אז היינו מרגישים מרוממים בכל פעם שהיינו מתפללים לה’. עצם ההזדמנות לתקשר עם הקדוש ברוך הוא, לדון איתו מי אנחנו ומה היינו רוצים להשיג, צריכה להיות חוויה ממריצה מספיק כדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.

מי ייתן ותפילותינו יתקבלו על ידי ה’ ויגרמו לשינוי מספיק כדי לאפשר לגאולה השלמה לבוא במהירות.