וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃ (שמות יג:ח)

הגמרא (ירושלמי חגיגה ב:א) מספרת לנו על אמו של אחר (אלישע בן אבויה). כשהייתה מעוברת בו, עברה על פני בית עבודה זרה והריחה מריח הבשמים. החשיפה הלכאורה הקטנה הזו השפיעה על הילד שהייתה נושאת — ולבסוף תרמה לכך שהוא הפך לאפיקורוס.

ברור לחלוטין שהעובר לא עבר שום עבירה במעשה זה. ועם זאת, אנו רואים כיצד אפילו דבר כה עדין יכול להביא לתוצאות רוחניות הרסניות.

רעיון דומה אנו מוצאים בינקותו של משה רבינו. משה סירב לינוק מכל מינקת מצרית, וקיבל חלב רק מאישה יהודייה — שהייתה אמו שלו. על סמך מאורע זה קיימת הלכה ביורה דעה שאסור לתינוק לינוק מנכרית, אלא אם אין ברירה אחרת.

חז”ל מסבירים את סירובו של משה לינוק מנכרית בשאלה הנוקבת: “פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב טמא?” הרב יעקב קמינצקי זצ”ל אמר שלמדנו מכאן שאנו חייבים לגדל כל אחד מילדינו כאילו בסופו של דבר יזכה לדבר עם השכינה.

דבר זה מעורר שאלה: היכן רכש משה, בן שלושה חודשים, את החוש המזוקק הזה לדעת מה לאכול ומה לדחות? התשובה, כך נראה, טמונה בחינוך שקיבל בשלושת החודשים הראשונים לחייו, בבית הוריו – יוכבד ועמרם. ילד שגדל באווירה של קדושה יפתח נטיות טבעיות כלפי הקדוש וסלידה טבעית מכל מה שאינו קדוש.

רבים אומרים לי: “הרי הוא רק ילד! איך יכול דבר כל כך קטן להשפיע לטווח ארוך?” האמת היא שתכונתו של ילד נבנית מהרבה רגעים קטנים שמצטברים עם הזמן. אפילו דבר שמותר מבחינה הלכתית, אך יש בו אווירה שאינה מתאימה למטרות הרוחניות העליונות שלנו, יכול להשפיע לרעה על הילד.

כשאנו מתקרבים לפסח — החג שכנראה משאיר את הרושם החזק והמתמשך ביותר על ילדינו — כדאי שנזכור זאת. בין לילדים שגדלים במשפחות שומרי מצוות ובין שגדלים במשפחות רחוקות יותר מן המסורת, ליל הסדר הוא זמן מיוחד להתחבר למסורת שלנו ולאמונותינו. לא רק ההלכות הגדולות — אכילת מצה והימנעות מחמץ — חשובות, אלא אפילו המנהגים הקטנים ביותר משאירים רושם על ילדינו שיכול להשפיע עליהם כל ימי חייהם.

יהי רצון שנזכה ביום טוב זה לא רק להעלות את עצמנו, אלא גם לקרב את כל הסובבים אותנו למדרגה גבוהה יותר של קדושה! ובכך נזכה בקרוב להביא את קרבן הפסח בבית המקדש החדש, שיבנה במהרה בימינו.