יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ  אַתָּה  וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ (ויקרא י:ט)

חז”ל מביאים משל כדי להסביר כיצד אנו יודעים מדוע מתו בני אהרן: מלך ראה ששומרו פתח את דלת אוצר המלך, ולכן הוציאו להורג. כאשר מינה המלך שומר חדש, נתן לו הוראה ברורה אחת: “לעולם אל תפתח את דלת אוצר המלך”. מכאן אנו מבינים בבירור שהשומר הראשון הוצא להורג משום שפתח את דלת האוצר.

כך גם בבני אהרן. מיד לאחר מותם מצווה התורה את אהרן במפורש שהוא ובניו לא ישתו יין ושכר לפני עבודת הקודש. מכאן אנו יודעים שזו הייתה הסיבה למותם.

דבר זה מעורר שאלה: אילו בני אהרן היו שיכורים עד כדי כך שהתנהגותם נראתה בבירור כלא ראויה, היינו מבינים מעצמינו מדוע נענשו. העובדה שהתורה צריכה ללמד אותנו את הסיבה מלמדת שהם לא שתו יותר מדי. אלא שהם שתו רק כדי לעבור באופן טכני את ה”גבול החוקי”. אם כן, מדוע הייתה זו עבירה חמורה כל כך עד שאיבדו את חייהם?

חז”ל מדברים בשבח השתייה ביין בהרבה מצבים. הם אף מעודדים אותה ביום טוב ובפורים, ומסבירים כי היין יכול לסייע לנו לעבוד את ה’ בשמחה. בהקשרים אלה נתפסת השתייה ככלי בונה שמרומם את העבודה. מדוע אפוא כאן רואים את היין באור שלילי כל כך?

אני מאמין שהתשובה טמונה באופי המיוחד של העבודה בבית המקדש. דמיינו שני זוגות שחוגגים את יום הנישואין שלהם. הזוג הראשון משדרג את האירוע באמצעות “אביזרים” – מתנה, בקבוק יין, מסעדה אלגנטית וכדומה – כדי לשמח זה את זה. הזוג השני פשוט מבלה זמן שקט ומשמעותי יחד, ללא שום אביזרים. איזה זוג, לדעתכם, יש לו נישואין חזקים יותר?

נראה ברור שאם זוג זקוק לאביזרים חיצוניים כדי להרשים זה את זה, הדבר עשוי להעיד שהקשר ביניהם חסר את הברק הפנימי הדרוש. הזוג שיכול לחגוג את יום הנישואין שלהם פשוט על ידי היותם יחד – כנראה יש להם קשר עמוק יותר.

אותו עיקרון חל גם על העבודה בבית המקדש. כאשר אנו עומדים בעבודה ישירה לפני ה’, עצם המצווה צריכה להספיק. אם אדם מרגיש שהוא זקוק למשהו נוסף – כמו יין – כדי לעשות את העבודה בשמחה, הדבר מראה שהוא חסר הערכה מלאה לערך העבודה בבית המקדש. לכן, גם כמות קטנה של יין, אף שהיא עשויה לשפר את מצב הרוח, אינה הולמת בהקשר זה.

ביום טוב ובפורים, לעומת זאת, המטרה היא ליצור את השמחה האישית שלנו, ולכן היין הוא אמצעי ראוי להגיע למצב זה.

וכך גם, אם אדם צריך להשתכר כדי לשמוח בשמחתו של אחר, הדבר מצביע על כך שהוא אינו קשור באמת לבעל השמחה או לשמחה עצמה. מי ששמח באמת עבור הזולת – אינו זקוק לגירויים חיצוניים.

באופן כללי, בעבודת ה’ שלנו, אלא אם כן נאמר אחרת, עלינו לחיות לפי דברי הפסוק: “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה”. עלינו להעריך את הזכות הגדולה של הקשר המיוחד שלנו עם ה’ דרך עצם המצווה, בלי להזדקק לשום דבר נוסף כדי לעורר את השמחה הזו.