לִזְכּוֹר אֶת הָאַחֵר

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃ (שמות ג:יא)

אני רוצה לשתף שאלה ששאלתי בשולחן שבת שלי: הקב”ה פונה אל משה רבנו ומבקש ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מסרב, והם מתווכחים הלוך ושוב במשך שבוע שלם! שאלתי את האנשים סביב השולחן: “לדעתכם, על מה באמת התנהל הוויכוח הזה?”

לדעתי התשובה ברורה: למשה הייתה הבנה עמוקה יותר בה’ מאשר לכל אחד מאיתנו, ואפילו אנחנו יודעים שה’ אינו טועה ויודע מהי הטובה האולטימטיבית. אז כשהקב”ה אומר: “אתה האיש המתאים לתפקיד!”, מי משה שיענה: “לא, בטח יש כאן טעות!”? זה לא יכול להיות – הקב”ה לא טועה!

אלא, משה חשב שאף על פי שהקב”ה רואה את הטוב האולטימטיבי, יכולים להיות גורמים משניים – קטנים אך משמעותיים – שאינם נלקחים בחשבון באופן מלא, מפני שהם אינם חלק מהתמונה הגדולה. באופן ספציפי, משה רבנו חשש מאהרון אחיו הגדול, שהיה במשך עשרות שנים המנהיג המרכזי של בני ישראל במצרים. משה חשש שהמעבר הפתאומי להנהגה בידיו יפגע באהרון, יגרום לו צער או יפחית ממעמדו. אפילו אם הטוב האולטימטיבי דרש שמשה יהיה הגואל, משה לא היה מוכן לקבל את התפקיד אם זה יפגע באחיו באופן כלשהו. לכן הוא פנה לה’ בבקשה לשקול מחדש.

רגישות זו בדיוק משתקפת בסיפור ידוע שסיפר החמדת שלמה, שהיה מקורב מאוד לחידושי הרי”ם. החידושי הרי”ם סיפר בשם אחד מהאדמו”רים המוקדמים של פשיסחא: בתחילת דרכה של חסידות פשיסחא הייתה ויכוח בינה לבין האפטא רב, שהיה האדמו”ר המרכזי של אותה תקופה. אמר רבי שמחה בונם: “יש ביכולתי להביא את המשיח עכשיו. אבל אם אעשה זאת, האפטא רב ירגיש כאב שדווקא אני, ולא הוא, זכיתי להביא את הגאולה. רק בגלל זה – לא אביא את המשיח.” ואכן המשיח לא בא.

החמדת שלמה נהג לספר סיפור זה כדי להסביר מדוע מעולם לא נעשה חסיד. הוא אמר: “יש הרבה ליטאים שיצטערו אם אהפוך לחסיד. לכן אסור לעשות דבר שיכאיב ליהודים אחרים.” זוהי בדיוק הרעיון שאנו מדברים עליו: אפילו כשמשהו הוא הדבר הנכון באופן אובייקטיבי – אפילו כשהוא מתאים לטוב האולטימטיבי – עדיין אפשר להימנע ממנו אם זה יפגע במישהו, אפילו בצער הזעיר ביותר.

אבל יש גם צד נגדי חשוב לעיקרון זה, וחשוב להכיר אותו. לפני כ-25 שנה, יחד עם קבוצת חברים, יצאנו להקים יוזמה קהילתית גדולה. הבנו מיד שיש אדם מסוים – שלדעתנו אין לו שום זכות לגיטימית – שייפגע מכך ויטען שיש לו זכות להוביל או להיות מעורב. מתוך הרגישות שדיברנו עליה, הרגשתי שלא כדאי להתחיל את הארגון, כדי לא לגרום לו כאב.

מכיוון שהדבר השפיע על קבוצה גדולה של אנשים, פנינו לשאול את הרב מיכאל יהודה לפקוביץ זצ”ל. לאחר ששמע את כל הסיפור, נתן לנו פסק ברור: “האם לאותו אדם יש זכויות או לא – זוהי שאלה הלכתית. לכו לשאול את הרב יהודה משה סילמן שליט”א, שהוא דיין כשר. אם הרב סילמן יפסוק שלאדם זה אין זכות, אז תמשיכו בפרויקט ואל תדאגו לרגשות השליליים שלו.”

לסיכום, נראה שהתורה מלמדת אותנו איזון עדין: לפעמים עלינו להיות רגישים מאוד לרגשות של אחרים ולמנוע מעשה, אפילו כשהוא נכון וחשוב. ולפעמים, כשההלכה קובעת בבירור שהדאגה אינה מבוססת, אסור לתת לרגישות מוטעית לעצור אותנו. אלו בדיוק סוגי המצבים שבהם חייבים לפנות לדעת תורה להכוונה.