מקדש מעט

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ (שמות כה:ח)

רבי יהודה עדס, ראש ישיבת קול יעקב בבית וגן, בנה מבנה יפהפה ומרשים לישיבתו ממש בלב שכונה מגורים. בלילות שבת היו מצטרפים אל הישיבה רבים מבעלי הבתים המקומיים לתפילה. בין קבלת שבת למעריב היה הרב עדס נושא דרשה בנושאים שנגעו גם לבעלי הבתים וגם לבני הישיבה כאחד.

באחת הדרשות הללו דיבר על מעלת ההסתפקות במועט והימנעות מחיפוש אחר פאר ויוקרה בחיים. לאחר הדרשה ניגש אליו אחד מבעלי הבתים ואמר: “מדוע אינך מקיים את מה שאתה דורש? הבניין הזה מעל ומעבר ליכולת הכלכלית של הישיבה – בכל קנה מידה הוא מבנה יוקרתי ומפואר. מדוע הישיבה זקוקה לבניין כה מפואר?”

הרב עדס נראה מבולבל וענה: “אינני מבין מה אתה שואל. אנא חזור על דבריך.” האיש חזר על שאלתו פעמיים-שלוש. לבסוף השיב הרב עדס: “נדמה לי שאתה רואה את הדברים הפוך. אתה חושב שבניתי את הבניין היפה הזה בשבילי? לא – בניתי אותו בשבילך!”

האיש הביט בהשתאות על הרב עדס, מנסה להבין את פשר הדברים. הרב המשיך: “זהו מקום התפילה שלך. אתה נוסע במכונית מפוארת, גר בדירה נאה. אילו בית הכנסת שבו אתה מתפלל היה בעל יופי ממוצע בלבד, היה עלול להיות קטרוג חמור נגדך בשמיים – מדוע אתה מכבד את הדברים שלך יותר מאלו של ה’? אך כשאתה מתפלל בבית הכנסת כה מפואר, הדבר מוכיח לה’ יתברך כי התפילה והלימוד שלך יקרים לך מאוד. בזכות זו ייתכן שה’ ימשיך לברך אותך גם בבית נאה ובמכונית יפה.”

סיפור זה יכול לשמש כפתח להבנת משמעות הפסוק: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה:ח). השל”ה הקדוש מרחיב רעיון זה ומלמד כי כאשר אדם בונה בית, עליו להקצות חדר מיוחד לעבודת ה’. לדעתי, חדר זה ראוי שייערך בכבוד וביופי הולם, כדי להביע את הכבוד הראוי למטרתו הקדושה.

בחנוכת הבית של ישיבת קמיניץ (בשנת תרצ”ו בערך 1936), דן הרב ראובן גרוזובסקי בשאלה דומה: מדוע הישיבה זקוקה לבניין יפה? תובנתו משתלבת במה שכבר אמרנו, אך הוא הוסיף היבט חשוב מאוד: מדוע בכלל צריכה ישיבה להיות בעלת בניין משלה? שילמדו התלמידים בבית הכנסת המקומי! אם הבנתי אותו נכון, הסיבה היא שתלמידי חכמים המפרישים עצמם מענייני העולם ראויים לבית מדרש המוקדש כולו לרוחניות. לעומת זאת, בית הכנסת רגיל משמש אנשים שמעורבים בהכרח גם בענייני העולם הזה.

ברצוני להציע מחשבה מצד אחר – אף שאינה סותרת: יש יופי מיוחד וקדושה בבית הכנסת שבו אנשים שעובדים כל היום מתאספים יחד ללמוד תורה ולהתפלל. דבר זה יוצר אווירה מיוחדת.

ניתן להעריך זאת דרך סיפור מפורסם על שיחה בין הגאון מווילנה לבין המגיד מדובנא. פעם ביקש הגאון מהמגיד לתת לו מוסר. אמר המגיד: “אין זה תעלול גדול להיות גאון כשאתה סגור בחדרך ולומד תורה יומם ולילה. אך נסה להישאר אותו צדיק כשאתה יוצא אל בין האנשים – ראה אם תוכל לשמור על רמתך בתוך הסחות הדעת והפיתויים של העולם.”

הגאון השיב בפשטות: “אינני קונצמאכער.” במילים אחרות, הוא הודה כי להגיע לאותה רמה של קדושה בעודך מעורב בענייני העולם דורש רמה גבוהה מאוד ביותר. לכן העדיף את הדרך הפשוטה יותר של לימוד תורה בהתבודדות, במקום להיחשף לסכנות אלו. דבר זה מדגיש את היתרון – ובמובן מסוים, את הדרגה הרוחנית הגבוהה יותר – של אלה המצליחים לאזן בין עבודה לבין צמיחה רוחנית.

בסופו של דבר, ללא קשר למעמדו של האדם בחיים – בין אם הוא שקוע כולו בתורה, ובין אם הוא מאזן בין פרנסה לעבודת ה’ – כולנו חייבים ליצור מקום, גם פיזי וגם פנימי, שבו השכינה תשכון בתוכנו.