מילים לחיות לפיהן

“וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה’ ” (ויקרא יח:ה)

חז”ל אומרים לנו שחובתנו לשמור על חיינו חשובה יותר מכמעט כל המצוות, ומצוות “ייהרג ואל יעבור” חלה רק על שלושת החטאים החמורים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים. אבל מה אם אדם מרגיש שהוא רוצה להביע את מסירותו ולמות על קידוש השם במצב בלתי מוצדק? על פי הבנה פשוטה של פסוק זה, הדבר ייחשב להתאבדות והאדם יהיה חייב בשמים על הריגת עצמו. משמעות הענין הוא שלמרות שאדם יכול להיות בעל תחושה דתית קנאית חזקה, לבטא זאת כשלא מצווים זה לא בסדר.

לעתים קרובות פונים אלי אנשים ששואלים אם ראוי לקבל על עצמם חומרה חדשה. התשובה לשאלה זו היא שזה תלוי רמת עבודת ה’ שלהם. לדוגמא, מישהו פנה אליי בחול המועד פסח בנוגע למנהג ידוע לומר “אז ישיר” בחצות בשביעי של פסח. ישנם אנשים רבים המתאמצים לקיים מנהג זה, וזה באמת מנהג נפלא – לא שהוא זקוק להסכמה שלי. עם זאת, המשנה ברורה אומר שמי שאומר “אז ישיר” באופן הנכון מדי יום, זו גם סגולה. איזו מה מהם עדיף לדעתך? ברור שמי שאומר את זה כל יום כמו שצריך חשוב בהרבה, וצריך לחזק את זה קודם. לא רק זאת, אלא זה קצת מגוחך שמי שבאופן קבוע מאחר להגיע לבית הכנסת, וכדי להתפלל עם הציבור מדלג על “אז ישיר”, יעשה מאמץ מיוחד לומר זאת בחצות על שביעי של פסח (אם כי אני מודה שזה עדיף מכלום).

יש סיפור על הרב יהושע לייב דיסקין ואביו הרב בנימין דיסקין, שהיה פוסק מפורסם בעולם. בתור בחור ישיבה צעיר, ר’ יהושע לייב רצה להחמיר על משהו שעליו כתוב בשולחן ערוך ש”בעל נפש יחמיר”. הרבי בנימין אמר לו באופן חד משמעי, “אתה לא מתאים לזה”, מה שר’ יהושע לייב לא שמח לשמוע. זמן מה לאחר מכן, היתה שרפה בעיירה ולמרבה הצער נשרפו חלק מספרי התורה. הגבאים קבעו להיפגש עם הרב בנימין כדי להחליט מה לעשות עם ספרי התורה השרופים. כשר’ יהושע לייב ראה את הגבאים מחכים בחדר הכניסה, הסתכל בספרי התורה ותהה איך אביו יפסוק. כשהרב בנימין היה מוכן, הכניסו הגבאים את ספרי התורה לחדרו, וברגע שראה את הספרים השרופים הוא התעלף במקום. הצעיר ר’ יהושע לייב העיר, “עכשיו אני רואה שאני לא לגמרי מוכן להחמיר על עצמי כ’בעל נפש’!

הבית יוסף ביורה דעה (קנז) אומר לנו שמי שהוא צדיק גדול או חסיד והוא מוסר את נפשו במיוחד כדי לגרום לאחרים קשר חזק יותר עם ה’, זה מותר. אבל בלי למלא תנאי זה (שהדבר ישפיע על אחרים), אינו רשאי למסור את נפשו למות, אפילו אם כוונתו היא לקדש שם שמים.

לסיכום אני רוצה להעיר שהמשמעות הפשוטה האמיתית של חיים של קידוש השם היא האדם שהוא “חי בהם”, שחייו במלואם מייצגים ספר תורה.