בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם ………. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. ……..  אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״ (שבת פח:ב-פט:א)

המלאכים גם היו מודעים לכך שהמצוות הגשמיות אינן רלוונטיות להם, א”כ חייב להיות שהם רצו את הצד הרוחני של התורה. אז איך הייתה תגובתו של משה כל כך משכנעת למלאכים?

יש משל מהבן איש חי המסביר זאת. איש עשיר שלח את שני בניו לארץ רחוקה כדי לפתח את עצמאותם ופיקחותם. כשהאחים הגיעו לכאורה לרמה זו, שלח האב מתנה של מעיל יפהפה עם יהלומים בכיסים. שני האחים הבינו שהיהלומים והמעיל אמורים להגיע לאותו אדם. למרבה הצער, התפתח ויכוח מר בין האחים מי נועד לקבל את המתנה הזו. הסכסוך הגיע לבית המשפט, שם טען האח הראשון: “אין לי ספק שהבגד והמעיל מיועדים לי” והוא הציג התכתבות שבה הצהיר אביו כי הוא מרוצה מהתקדמותו. “לכן, מסקנה ברורה היא שהמעיל והיהלומים הם שלי.” האח השני, שלא היה לו שום התכתבות מאביו, אמר, “אבל יש לי הוכחה טובה יותר. אם אבי רק היה רוצה לשלוח את היהלומים, הוא היה יכול לשים אותם בקופסה ולשלוח אותם. ברור שהוא רצה שמישהו יקבל גם את היהלומים וגם את המעיל. אני מציע שנראה למי המעיל מתאים!” המעיל היה קצר מדי עבור האח הראשון, אבל הוא התאים בצורה מושלמת לאח השני. המסקנה הקודמת התהפכה. באופן דומה עם קבלת התורה – אם הצד של המצוות הגשמיות מתאים לבני אדם, זה מוכיח שהם המקבלים המיועדים.

ברצוני להוסיף את הרעיון הבא: מדוע האב לא ציין את המקבל המיועד של המעיל והיהלומים, ובכך מנע את המריבה הזו? הבה נבחן מה קרה. בכך שהאח השני השתמש בחוש העסקי שלו, ובדמיונו וביכולותיו כדי להעלות את טענותיו, הוא הראה שהוא שיפר את עצמו הרבה יותר מאחיו, ולכן היה יותר ראוי לקבל את המתנות.

כך גם כשה’ אמר למשה “החזר להם תשובה!” במקום לומר ישר, “רצוני לתת התורה לבני ישראל!”, זה איפשר למשה להראות למלאכים את היתרון של כלל ישראל עליהם.

במהלך הלוויה שטופת גשם, הקבר התמלא במים לפני שניתן היה להוריד את הארון. ההלכה קובעת שאסור לקבור את המת במצב מביש שכזה, ומכיוון שהגשם לא פסק, כולם פשוט עמדו מסביב בלי פִּתָרוֹן. אבל אדם אחד עזב, חזר כעבור כמה דקות עם משאבה וגנרטור, ורוקן במהירות את הקבר כדי שניתן יהיה לקבור את הנפטר בכבוד. “מאיפה השגת את המשאבה והגנרטור?” שאלו האחרים. “הסתכלתי מעבר לכביש, ראיתי אתר בנייה והבנתי שמן הסתם יש להם ציוד כזה. אכן היה, והם נתנו לי להשתמש בו”. זה לא היה נס עם מלאך שנשלח מהשמיים, אלא בן אדם שמיישם את מלוא יכולתו.

לדעתי, הרעיון הזה הוא נקודת עידוד עבורינו כשלומדים תורה או עוסקים במצוות. לְמָשָׁל כשלומדים ומוצאים את עצמנו במבוי סתום, חלקנו מחפשים דרך קלה כמו שוטנשטיין או מסיבתא, או אפילו סתם לשאול מישהו לידינו. באמת, הצעד הראשון שלנו צריך להיות להראות את היוזמה שלנו, כי עם זה, זכינו לקבל את התורה. זה אומר שעלינו קודם כל לעמול על השאלה, להרהר בה ולנסות בעצמנו להגיע לנקודת הבנה.