כדי לעשות את זה נכון

וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּה ה’ אֶת־מֹשֶׁה׃ (שמות לח:כב)

הגמרא (ברכות נה:א) והמדרש מספרים שיחה מסקרנת, אם כי יש הבדלים קטנים בין הגרסאות (עיין בפירוש צדה לדרך). המדרש מספר לנו “מֹשֶׁה צִוָּה לִבְצַלְאֵל לַעֲשׂוֹת תְּחִלָּה כֵּלִים, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל: מִנְהַג הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת תְּחִלָּה בַּיִת, וְאַחַר כָּךְ מֵשִׂים כֵּלִים בְּתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי הקב”ה! אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: בְּצֵל קֵל הָיִיתָ? כִּי בְּוַדַּאי כָּךְ צִוָּה לִי הקב”ה ” (רש”י שם)

המפרשים מוטרדים מדוע אם משה ידע מה ה’ רצה, למה שינה את הסדר כשתידרך את בצלאל? ולמה משה היה כל כך מרוצה מהתיקון של בצלאל?

כשמישהו חוזר הביתה מעבודה, ומבקש מבת זוגו, “בבקשה תני לי ארוחת ערב וערכי את השולחן.” אם בת הזוג היתה נותנת את האוכל ממש לפני עריכת השולחן, זה היה לא בסדר. הכוונה הייתה שהמטרה העיקרית היא לספק את הארוחה, ומשנית לכך היא שהשולחן צריך להיות ערוך. זו לא הייתה רשימה של הוראות עוקבות. כך גם כאשר ה’ נתן הוראה לבנות את המשכן ואת הכלים, יש שתי אפשרויות מדוע אחד הוא ראשון בסדר. או כי זה חשוב יותר או כי זה צריך להיעשות קודם. נראה כי לגבי נקודה זו היו חילוקי דעות כיצד לפרש את מה שאמר ה’.

הרב ברוך מרדכי אזרחי מסביר, שכאשר דנים בבניית המשכן ויצירת הכלים, ייתכן שמתכוונים או להיבט המעשי או להיבט הרוחני. משה הרגיש שמכיוון שהכלים הם בעלי חשיבות רוחנית גדולה יותר, לכן יש להזכירם תחילה. ואילו הוא הזכיר את בניית המשכן שנית שכן הוא רק המקום שבו ישוכנו הכלים.

לדוגמא, כאשר בונים מפעל, לפני שמחליטים איזה גודל בניין צריכים, מתייעצים תחילה עם מהנדס מכונות כדי לקבוע מהן גודל המכונות, כיצד יעברו דברים ממקום למקום, ומה נחוץ למשלוח יעיל. רק לאחר בירור הנושאים הללו אפשר לחפש בניין מתאים.

עמדתו של משה הייתה שה’ בוודאי התכוון שבני ישראל ייצרו את הכלים תחילה. למעשה, ניתן היה לשמור את הכלים עד בניית המשכן, כפי שאנו רואים בשמואל ב-ו, שהארון הוצב זמנית בביתו של עובד אדום הגתי.

מצד שני, בצלאל הבין שכיוון שהמשכן הוא המקום בו נעבוד את ה’, בנייתו צריכה לקבל עדיפות, שכן היא מייצגת את הדרך שבה נעבוד את ה’ בעולם הזה. רק אז מייצרים את הכלים השייכים בפנים.

לאחר שהרהרתי בזה, חשבתי על עבודת ה’ שלנו: מתי צריכים שהגישה המעשית לכוון את מעשינו ומתי הגישה האידיאליסטית? אני לא מאמין שיש תשובה אחת לכל מצב.

ככל שמתקרב פורים ואנו מתבוננים בניסים שקרו, ברור שהסיפור לא התנהל בצורה שכלית. למעשה, כל הרעיון של פורים הוא להתעלות מעל השכל שלנו (למשל על ידי השתכרות), ופשוט לעבוד את ה’ בשמחה מלאה. וזו הדרך בה עלינו לעבוד את ה’ בעונת פורים.

דוגמה מעשית לכך היא שכשאנחנו מחליטים למי לתת  משלוח מנות, אנחנו חושבים באופן טבעי על החברים והשכנים הכי קרובים שלנו. חז”ל אומרים שהרמה הגבוהה ביותר של קיום מצווה זו היא לתת אותה במיוחד למי שנמצא מחוץ לתחום החברתי הקבוע שלנו.