וְכִי־יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ׃ (דברים יד:כד)

התורה אומרת לנו שמותר לפדות את המעשר שני שלו בכסף (מטבעות), להעלותם לירושלים, לקנות אוכל בכסף לאכול בירושלים. עם זאת, ברור גם שזו לא הדרך המועדפת, ועדיף להביא את הפרות עצמן לירושלים. בעיני זה צריך הסבר.

מלבד זאת, כנראה שהתורה חוזרת על עצמה. התורה מתחילה בכך שהדרך “רבה ממך”, ולכן יש צורך לפדות הפרות בכסף, ואז מזכירה התורה “כי ירחק ממך המקום”. ברור שאם היעד רחוק הנסיעה תהיה ארוכה.

כדי לענות על שאלות אלו, עלינו לחקור תחילה מדוע התורה רוצה שנאכל את הפרות עצמן בירושלים? הגמרא אומרת, ” אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו” (למשל מזון קנוי) (בבא מציעא ח:א). נראה שההבנה של זה היא שבגלל המאמץ שהושקע בגידול הפרות, הוא מרגיש חיבור לה. בנוסף, כשהוא אוכל את זה, יש סיכוי גבוהה יותר שהוא יתרגש מאשר כשאוכל אוכל שנרכש מאחרים. לכן התורה מעדיפה שהאדם יזון רוחנית מפירותיו באווירה הרוחנית של ירושלים. רק אם זה לא אפשרי, מותר לפדות אותן בכסף למסע.

דמיינו את האירוע הבא. זוג מבית שמש יוצא לארוחת ערב אצל חברים בירושלים. האישה אפתה עוגה לקינוח, אבל עד שהם פונים לכביש מהיר 3855, האשה נזכרת, “אוי, שכחתי את העוגה! בוא נחזור הביתה ונאסוף אותו!”. הבעל משיב: “תמיד אפשר לקחת עוגה בירושלים”. האישה אומרת, “הכנתי את העוגה הזו במיוחד עבור החברים שלנו, וזה מה שאני רוצה להביא.” הבעל מסכים, והם חוזרים לאסוף את העוגה.

אבל מה אם לא זכרו את העוגה עד שהגיעו לכניסה לירושלים? אפילו היא היתהמבינה אז שהם יצטרכו לקנות עוגה ממאפייה מקומית. אבל מה אם היא נזכרת בצומת אשתאול? שואבה? או אפילו טלז-סטון? זה יהיה תלוי עד כמה האישה מרגישה שהעוגה המיוחדת שלה תשפר את ארוחת הערב, לעומת כמה מאמץ יהיה לנסוע בחזרה כדי לאסוף אותה.

כשמעלים את המעשר שני לירושלים, מתי אומרים שהמרחק גדול מדי? ככל שאנו מעריכים את ההזדמנות, כך אנו רואים פחות את המרחק כבעיה. מי שהבין את הערך של אכילת מזון משלו בירושלים כדי להעשיר את הרוחניות שלו, יגיד: “שווה את הטרחה!” אחרים, שאין להם הערכה זו, יאמרו “זה רחוק מדי” ויתעקשו להמיר את פירותיהם לכסף. לכן הפסוק לעיל אינו חוזר על עצמו. אורך הטיול ואיך מרגישים לגבי אורך זה תלוי בערכיו של כל אדם. את הלקח הזה נוכל ללמוד מסיפורו של רב אידי, “רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב” (חגיגה ה:ב). שהוא נסע 3 חודשים ללמוד בבית המדרש של רב ליום אחד, ואז הסתובב ונסע עוד 3 חודשים כדי לחזור הביתה. ושבחו אותו על שהראה את ערכו של אפילו יום אחד של לימוד תורה.

אפשר להתייחס לרעיון הזה, של ניצול הזדמנויות כאלו ברוחניות, בתור המושג בעולם העסקים של “מחיר תמורת ערך”. למשל, יש אנשים שגרים בירושלים שיכולים להגיע בקלות לכותל. עם זאת הם נמנעים מלהגיע כי הם חוששים שללא הציפייה והמאמץ, התפילות שלהם שם תהיו פחות משמעותיות. המסר שעלינו לקחת מפרשה זו הוא להבטיח שבמקום להתלונן “הדרך ארוכה מדי”, עלינו לשבת וליהנות מהנסיעה, וכך ליצור רצון פנימי גדול יותר לעבוד את ה’.