“…נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו…” (בראשית ו:ט)

(רש”י שם) בְּדֹרֹתָיו – יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח: כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי: לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק, וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב לִכְלוּם (סנהדרין קח:א)

חז”ל אומרים לנו שהסביבה בה אדם חי יכולה להשפיע עליו, ולכן כשאנו משתמשים במונח “צדיק” הכוונה יכולה להיות אובייקטיבית, סובייקטיבית או שילוב של שניהם. אני לא זוכר שכשהייתי צעיר היו נוהגים לקרוא לילד “צדיק”. המונח הזה היה מיושם ביראת כבוד לאלה שנחשבו באותה תקופה כצדיקים אמיתיים. למעשה, כששמעתי לראשונה אנשים אומרים, “הילד הזה הוא צדיק”, לא הייתי בטוח למה הם באמת מתכוונים. אולי היום כשקוראים לילד צדיק, רק מתכוונים שהוא לא מפריע לאותם אנשים שקראו לו צדיק!

מסופר על הבניין שלמה, שהיתה לו ספרייה עצומה של ספרים יקרי ערך שבה השתמש רבות. לקראת נישואיו של אחד מילדיו הונח בביתו סכום כסף משמעותי. יום אחד, כשהיה מחוץ לבית, הודיעו לו שיש גניבה גדולה בביתו, אז הוא חזר במהירות להעריך את הנזק. אבל כשהביט בארון הספרים שלו הוא היה מבולבל – כל הספרים עדיין היו במקומם. “מה היה ההפסד הגדול?” הוא שאל? הסבירו לו, “הם גנבו את הכסף שהפרשת לחתונה!”

ברוח דומה נודע רבי נתן מאיר וואכטפוגל, המשגיח בלייקווד, כמי שהלך בעקבות החפץ חיים באשר לציפיותיו למשיח (על החפץ חיים נאמר כי היתה לו מזוודה ארוזה לביאת המשיח). יום אחד נשמע רעש חזק בבית המדרש. המשגיח תפס את “מזוודת המשיח” שלו והתכונן לצאת לדרך.

סיפורים מסוג זה על אנשים גדולים גורמים לנו לתהות אם יש לנו ערכי תורה אפילו ברמה בסיסית. האם אנחנו מחכים למשיח? כיום, לאחר שמדברים על מישהו, ואז הוא נכנס לחדר, אפשר לשמוע את ההערה, “חבל שלא דיברנו על משיח!” זה באמת רחוק מלהיות מזוודה מוכנה, אבל לפחות “משיח” קיים במחשבותינו במידה מסוימת.

לגבי הלימוד בישיבה, נראה לי שבדורות הקודמים, כשבחור היה בישיבה, היו מעט הפרעות. לא היו טלפונים, לא חדשות באינטרנט, לא מדיה חברתית, ומכתבים לעיתים רחוקות עם המשפחה בדואר. חוסר הפרעות זה אפשר לבחורי הישיבה להיות מרוכזים לחלוטין בלימוד התורה כל היום ללא הפסק. החזון איש כותב רבות על היתרון של לימוד התורה ללא הפסק, שמביאה להישגים גדולים. (ייתכן שהגדרה כזו תהיה מסוכנת עבור מי שסובל מהפרעות קשב וריכוז, או אולי מי שחי חיים כאלה לעולם לא יסבול מהפרעות קשב וריכוז!)

לגבי בחור בימינו שמתקשה בלימודו, אפשר לתהות, “האם היה מצליח בישיבות של פעם?” אולי הוא היה זורח כמו כוכב. אבל אולי לא היה מצליח, וב”ה שהוא בדורנו, שכן ברמת לימוד התורה שלנו הוא עושה עבודה נפלאה, בהתחשב בהפרעות שעליו להתגבר. המשמעת שנדרשת כיום כדי לשבת במושב אחד, הביאה אותו להגיע להישגים אמיתיים! למעשה, אולי להילחם בפיתויים הסובבים אותנו כעת, קשה יותר ממה שלמדו 12 שעות רצופות לפני 80 שנה. אז גם לפי הדעה בחז”ל שנח לא היה נחשב בדורו של אברהם, מה שנראה כמזלזל, זו בעצם מחמאה. זאת משום שמי שנח היה בדורו, היה שווה יותר בעיני ה’ מאשר אם היה נחשב כ”גדול” בדורו של אברהם.

נכון, יכול מאוד להיות שהילד הקטן הזה שנקרא צדיק הוא באמת כן, ולמעשה אין שום בעיה לתת לו את המגיע לו. האתגר הוא לדעת שיש גם את הצד השני של המטבע. עד כמה שאנחנו טובים בדורנו ובאתגריו, אנחנו לא קרובים לרמת הצדיקים של הדור הקודם. עלינו לשאוף להיות צדיקים אמיתיים, כמו שאמרו חז”ל “מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.” (תנא דבי אליהו רבה כה)