חורבן של כל דור

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל … (דברים  א:א)

רש”י: אל כל ישראל. אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ, לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב (ספרי דברים א:ו-ז)(רש”י שם א:א)

רש”י מסביר שמשה רבנו כינס את כל ישראל כדי למנוע מאלה שלא היו נוכחים מלטעון: “אילו היינו שם, היינו משיבים לכל טענותיו של משה.” כשכולם היו נוכחים, איש לא יכל להשתמש בתירוץ זה. אך מתעוררת שאלה: האם באמת היה להם מענה לתוכחתו של משה? כשכולם היו שם, הם שתקו, דבר המרמז שלא היה להם מענה ממשי. אם כך, מדוע חשש משה מהיעדרותם, אם גם בנוכחותם לא היה להם מה לומר?

ראיתי תשובה שמתאימה לכולנו בכל זמן. יש פתגם “חכם לאחר מעשה”, המתארת אנשים שטוענים לאחר מעשה כי ידעו בדיוק מה היה צריך לעשות. אך במציאות, לו היו אלה באמת במעשה, סביר שלא היו מסוגלים לבצע את מה שטענו שיעשו.

במילים אחרות, אנשים שהיו נוכחים וראו את המתרחש היו מבינים שאין להם מה לומר. זהו עיקר דברי רש”י על תוכחת משה. אילו חלק מהעם לא היו שם, בהיעדר נוכחותו של משה, היו ממציאים תירוצים חלשים. אך בנוכחות משה, הם הבינו שתירוציהם חסרי תוקף ולכן שתקו.

בדומה לכך, לעיתים אנו מוצאים תירוצים למעשינו לאורך כל השנה, אך בראש השנה וביום הכיפורים, כשאנו עומדים לפני ה’, כל התירוצים מתאדים.

לקח זה חיוני במיוחד לקראת תשעה באב. רבים חושבים שהם אינם כה חוטאים, שכן אינם עוברים על שלוש העבירות החמורות ואין בהם שנאת חינם. לכן, הם עשויים לחשוב שאילו חיו בזמן החורבן, הוא לא היה מתרחש. אך חז”ל מלמדים ש”כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו”, האנשים אחראים לא פחות מאלה שבדור שבו הוא חרב. כלומר, אנו לא פחות אשמים.

לקראת תשעה באב, אנו מייחלים שיהיה זה יום משמעותי, ואולי האחרון שמלא אבל. עלינו להתחיל עם הכרת אשמתנו. קבלת האחריות הזו היא הצעד הראשון בתהליך התשובה, שמגיע לשיאו ביום הכיפורים.

יהי רצון שמעשינו יזכו אותנו לעתיד שבו תשעה באב יהפוך ליום שמחה בבית המקדש הבנויה.