וַיֹּ֣אמֶר ה’ סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ (במדבר יד:כ)

לאחר שכלל ישראל חטאו בחטא העגל, עלה משה לשמיים פעם שנייה להתחנן למחילה עבור בני ישראל. ביום הכיפורים, אמר ה’: “סלחתי כדברך”, ונתן לנו את הלוחות השניים.

הרב יצחק הוטנר שואל שאלה נוקבת: אם ה’ סלח לנו, מדוע לא השיב את הלוחות הראשונים? חז”ל דנים בהרחבה בהבדלים בין שני הלוחות, אך לא מתייחסים לשאלה מדוע, למרות הסליחה, לא נתן ה’ שוב את הלוחות הראשונים.

כדי להסביר, הרב הוטנר מציע משל מדהים. דמיינו שראובן מחזיק בסוד רגיש, ומעוניין לשתף את חברו הטוב שמעון. ביודעו ששמעון עלול להתקשות לשמור על הסוד, ואם יתגלה, ראובן עלול להפסיד, מבקש ראובן משמעון להישבע לשמור על סודיות לפני שהוא מגלה לו את הסוד. אך זמן קצר לאחר מכן, שמעון לא מצליח להתאפק ומפרסם את הסוד. מוצף חרטה, הוא מתקשר לראובן ומתחנן למחילה. ראובן, למרות הפסדו, סולח לשמעון מכל הלב. אך בפעם הבאה שיש לראובן סוד לשתף, האם יבטח שוב בשמעון? אף שראובן סלח לו, הוא למד שהוא לא יכול לסמוך על שמעון כפי שחשב. הקשר ביניהם נמשך, אך היבט זה של היחסים השתנה, ומחייב דרך התקשרות שונה.

כך גם עם הלוחות השניים. ה’ סלח לנו לחלוטין, אך כבר לא היינו באותה רמה כפי שהיינו קודם. חז”ל מלמדים שהלוחות השניים עולים על הראשונים במובנים מסוימים, אך במובנים אחרים הלוחות הראשונים עדיפים. הם ללא ספק שונים, משקפים את הקשר המשתנה עם ה’.

עם התקרב יום הכיפורים, אנו מבינים שבשנה החולפת פעלנו בדרכים המחייבות תשובה. אנו מבקשים מה’ לשקם את הקשר עמו ולהעניק לנו דף חדש. אין אנו מבקשים להחזיר את הזמן לאחור, אלא ליצור קשר מחודש – כזה שמעוצב על ידי טעויותינו ותשובתנו הכנה. מטרתנו בתשובה היא להתחבר מחדש לה’, גם אם הקשר נושא כעת את סימני מסענו.

במוצאי יום הכיפורים, נהוג לערוך סעודת יום טוב לחגוג את אמונתנו שזכינו למחילה. אך במצב הראשוני של הקשר החדש הזה, חשוב לחזק אותו בתורה ומצוות. עלינו להראות את מחויבותנו המחודשת במעשים. יהי רצון ששנה זו תהיה מיוחדת יותר מהקודמת, ותקרב אותנו לגאולה השלמה, שתבוא במהרה בימינו.