וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי׃ (בראשית כח:טז)

הגמרא בסנהדרין (צה:ב) מספרת שלאחר שיעקב אבינו כבר עבר את מקום מקדש העתיד, אמר: „איך עברתי במקום שאבותיי התפללו בו ולא התפללתי אני בעצמי?!“ מיד חזר למקום ההוא.

אבל על הפסוק הנ”ל מביא רש״י מדרש חז״ל אחר: כשקם יעקב בבוקר אמר „אילו ידעתי שזה מקום קדוש – לא הייתי ישן כאן!”

שני המדרשים הללו נראים סותרים זה את זה.

ברצוני להציע פתרון על פי כמה הלכות פחות מוכרות.

היעב״ץ (רבי יעקב עמדין) בסידורו „בית יעקב“ (הלכות מעריב) כותב שאין לתת צדקה לפני תפילת ערבית, אף שמנהג יפה הוא לתת צדקה לפני שחרית ומנחה. הלילה הוא זמן של דין, וצדקה – שממתקת את הדין – אינה במקומה אז. כמובן, אם עני מבקש ממש – נותנים, כי מצוות צדקה קיימת בכל עת.

הלכה נוספת: הזמן הראוי לסליחות הוא מחצות הלילה עד נץ החמה. אבל משקיעת החמה עד חצות – רוב הפוסקים (ראה תשובות אגרות משה, יביע אומר ועוד) אומרים שאינו זמן ראוי לומר סליחות.

השאלה מתבקשת: אם הלילה הוא זמן דין, דווקא אז היינו צריכים להרבות ברחמי שמים – לומר י״ג מידות, לתת צדקה? מדוע דווקא המצוות הממתיקות את הדין נראות „לא במקום“ בלילה?

המהרש״א (לא בחידושיו הרגילים שלו) נותן את המפתח: לפני שיעקב הגיע, בכל ההתגלויות שהיו בהר הבית – הופיע הקב״ה במידת הדין, בשם „אלוקים“. כשיעקב הגיע והחשיך, הוא חש עדיין באווירה של מידת הדין, לכן שכב לישון ותכנן להתפלל בבוקר, כשמידת הרחמים תהיה נוכחת יותר. רק כשקם גילה שחל מהפך: לראשונה נגלה שם הקב״ה במידת הרחמים. לכן אמר דווקא „ה׳ נמצא במקום הזה“בשם הוי״ה ולא בשם „אלוקים“.

לפעמים אנו רוצים לבקש מחילה מחברנו, אבל מרגישים שזה לא הרגע – הוא עצבני, סגור. מחילה אמיתית יכולה לבוא רק ממקום פתוח ומלא רחמים, לא מצמצום ודין. לכן ממתינים לזמן שהאווירה תהיה נכונה.

רעיון ה„אווירה הנכונה“ שייך גם לעבודת ה׳ שלנו. החיד״א כותב שאף שתלמוד תורה כנגד כולם, בימים שלפני ראש השנה ראוי להפסיק מעט מהלימוד הרגיל כדי לומר סליחות ולעשות חשבון נפש. יש זמנים שדורשים סוג אחר של עבודה, גם אם סוג אחד הוא העליון ביותר באופן אובייקטיבי.

מצופה מאיתנו לחיות כעובדי ה׳ אמיתיים – להיות רגישים למה שכל רגע דורש במסגרת היחס שלנו עם הקב״ה. כשנעבוד את ה׳ בדרך הנכונה ובזמן הנכון – בוודאי נזכה לראות ישועות לעצמנו, לקהילה שלנו ולכלל ישראל כולו.