שיפוט השופטים

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ׃ (בראשית לז:כו)

כאשר שופטים דנים, הם נוטים לחפש תקדים. הרעיון פשוט: אם כבר היה מקרה דומה שנפסק, אותו פסק דין מספק מסגרת כיצד להמשיך. עיקרון זה קיים גם בעולם התורה. כאשר מתעוררות שאלות חדשות, פוסקי הדור מתייעצים בתשובות שנכתבו בעבר—אפילו מאות שנים קודם —כדי לראות אם יש בהן רעיון שיכול להאיר את הסוגיה הנוכחית.

מכאן עולה שאלה מתבקשת לגבי דיון האחים על יוסף: מדוע לא שאלו את אביהם, יעקב, אם יוסף ראוי לעונש? התשובה הפשוטה היא שהם חשבו שיעקב נוטה לטובת יוסף. אך הם התעלמו מן העובדה שגם הם עצמם היו נוטים—נגד יוסף. חז”ל מלמדים שכאשר ראובן חזר אל אחיו, הוא שב בתשובה על מעשה מיטות בלהה. אם התורה מחברת בין שני האירועים, חייבת להיות ביניהם זיקה עמוקה יותר.

הסבר אחד הוא זה: כשם שהאחים לא שאלו את יעקב על יוסף, כך ראובן לא שאל את אביו על החלפת המיטות. הוא הניח שאביו יהיה מוטה, ולכן פעל על דעת עצמו. בעקבות דוגמתו של ראובן, הסיקו האחים שגם הם אינם צריכים לשאול את יעקב. בעיניהם, הדבר איפשר להם לדחות את דעתו ולהחליט בעצמם, מתוך מחשבה שהם חופשיים מהטיה.

רבי חיים שמולביץ מעיר על דברי יהודה, “מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו…” הרב חיים מסביר שאחת מתכונותיו של מנהיג היא היכולת לפעול בנחישות וללא בושה. מנהיג אמיתי מוכן להביע את דעתו בפומבי. יהודה סבר שאם הריגת יוסף חייבת להיעשות בהסתר, הרי שזה סימן שהדרך שגויה.

עיקרון זה—לבסס את החלטותינו על רצון ה’ ולא על רצוננו או על מה שנראה לנו מועיל יותר—רלוונטי מאוד לחיי היומיום. פעמים רבות איננו בטוחים כיצד לנהוג, ואנו מהססים להיות יוזמים. דמיינו אדם הנמצא באמצע פגישת עסקים ומבין שזמן מנחה הולך ואוזל עם שקיעת החמה. האם עליו לבקש להיפרד כדי להתפלל, או להמשיך בפגישה מתוך מחשבה שהמצב אינו בשליטתו?

כאשר שואלים אותי שאלות כאלה, אני נוהג להשיב: “דמיין את עצמך לאחר מאה ועשרים שנה עומד לפני הקב”ה, והסצנה הזו מוקרנת מחדש. כיצד היית רוצה שהסיפור יסתיים—עם תפילה או בלעדיה? גם אם לא יהיה עונש, הדרך שבה תרצה שהדבר ייזכר לנצח היא הדרך שבה עליך לנהוג עכשיו.”

זו הייתה גם גישת המכביים כאשר יצאו למלחמה נגד היוונים. הם לא נלחמו משום שהיו בטוחים בניצחון. הם נלחמו משום שחשו שחובתם להגן על מה שנכון. הצלחה או כישלון אינם המדד לפסיקת ה’. פסיקתו מבוססת על השאלה אם השקענו את המאמץ הראוי לעשות את הדבר הנכון. התוצאה נתונה בידיו של הקב”ה.

יהי רצון שנזכה לא רק לבחור בדרך הישרה, אלא גם לראות את מעשינו מקדשים את שם שמים.