אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא:יט)

התורה אומרת לנו בפרשת בשלח: “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” (שמות טו, כו). אולם בפרשת השבוע, כאשר מדובר על רשות הרופאים האנושיים לרפא את החולים, התורה משתמשת בביטוי כפול: “ורַפֹּא יְרַפֵּא” (שמות כא, יט).

השאלה הברורה היא: מדוע רפואתו של הקב”ה מופיעה בפועל יחיד, בעוד רפואתו של הרופא האנושי דורשת פועל כפול?

הבריסקר רב פעם הלך לרופא בגלל מחלה. הרופא רשם לו תרופה מסוימת. כששאל הרב על תופעות לוואי, הרופא השיב בגאווה: “לתרופה הזו אין תופעות לוואי כלל.”

לשמע זאת, הרב הבריסקר מיד החזיר את התרופה. הרופא המופתע שאל מדוע הוא מסרב. הרב הסביר בחיוך: “חז”ל מלמדים שכל תרופה יש בה איזו תופעת לוואי. אם לתרופה הזו אין אף אחת, כנראה שהיא פלצבו — ואם היא רק פלצבו, אינני זקוק לה!”

לאחרונה קראתי על אחד מגדולי הרבנים הזקנים של דורנו. כשהיה בן שלושה חודשים בלבד בלונדון, לקה בדלקת ריאות כפולה חמורה. הרופאים כבר כמעט איבדו תקווה, אך הם סיפרו לאביו על תרופה ניסיונית חדשה בשם פניצילין שהראתה תוצאות מבטיחות במקרים דומים. “היא עדיין לא נבדקה מספיק כדי שניתן אותה בחופשיות”, הזהירו. “אם אתה רוצה שבנך יקבל אותה, תצטרך לחתום על טופס שחרור ולהצטרף לניסוי.”

בלי אפשרות טובה יותר, האב חתם. הרופאים נתנו את התרופה החדשה, והתינוק החלים לגמרי. לשנים אחרי זה, האב היה אומר לעיתים קרובות: כאשר הרפואה באה דרך ידי אדם, יש לעיתים קרובות תופעות לוואי או סיבוכים שדורשים התערבות נוספת של הרופאים. לכן, הוא הסביר, התורה אומרת “ורַפֹּא יְרַפֵּא” — הרופא מרפא את המחלה, אבל אחר כך חייב גם לרפא את התוצאות של הטיפול עצמו. לעומת זאת, רפואתו של הקב”ה היא מוחלטת — “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” נאמר פעם אחת בלבד, בלי צורך בתיקון.

אבל יש רעיון פשוט ועמוק יותר שמסביר את ההבדל בין שני הפסוקים.

כולנו מכירים מצבים שבהם הרופאים מתייאשים על החולה. החולה בעצמו מתפלל לה’, ואז חווה החלמה נסית. באותם מקרים, התורה כותבת “אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” בפ”א רפה (בלי דגש). זה מלמד אותנו שרפואתו של הקב”ה היא רכה ועדינה, בלי כאב או נזק משני.

כאשר אנו נאלצים להסתמך על רפואה אנושית, התהליך לעיתים קרובות מורכב, פולשני, ולפעמים אף קשה לגוף. לכן הפ”א קשה (עם דגש) ב”ורַפֹּא יְרַפֵּא” — כי רפואה אנושית יכולה להיות קשה, ודורשת מינון כפול של התערבות.

אני חושב שרבים מאיתנו לא תמיד מתפללים עבור החולים בדרך שמבטאת באמת את אמונתנו שכל רפואה באה בסופו של דבר מהקב”ה. אנו נוטים לתת את האמון הראשוני לרופא — מפני שהוא ה”מקצוען” או ה”מומחה”. אולם ההלכה לפי השולחן ערוך (יורה דעה שלה, י, רמ”א) ברורה: אם יש לו חולה בבית, ילך לתלמיד חכם ויבקש ממנו להתפלל על החולה. מדוע? מפני ש, בין במישרין ובין בעקיפין, כל הרפואה באה מהקב”ה.

זו גם הסיבה שהשולחן ערוך (אורח חיים רל, ד) מלמד שאדם צריך לומר לפני נטילת תרופה או טיפול רפואי:

“יהי רצון מלפניך ה’ אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה”

יהי רצון שנזכה להתפלל באמונה, לבטוח ברפואתו הרכה והמוחלטת של הקב”ה, ולראות רפואה שלמה לכל חולי עם ישראל.