אחד לכולם וכולם לאחד

“וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ…” (שמות לד:כב)

חג הפסח נקרא על שם קרבן הפסח. חג הסוכות נקרא על שם מצוות הסוכה. אך שמו של חג השבועות, על פניו, נראה כבעל קשר מועט לתורה, לביכורים או לשתי הלחם שהובאו בבית המקדש. מדוע נקרא בשם כה משונה?

ההסבר הנפוץ הוא שאנו חוגגים את שבעת השבועות של ההכנה שמגיעים לשיאם בקבלת התורה. חג השבועות מסמל את השלמתם של שבועות עבודה רוחנית אלו. חז”ל מלמדים שהמוקד העיקרי בימי ספירת העומר הוא המצוות שבין אדם לחבירו – שיפור היחסים בינינו. צמיחה זו ראויה בהחלט לחגיגה.

אולם יש סכנה עדינה בחגיגה זו. קל להגיע לידי שביעות רצון עצמית, לחשוב שהשגנו זאת בכוחות עצמנו, בעוד שלמעשה ניתן להשיג זאת רק במתנה מהקב”ה. העולם לאחר מתן תורה היה שונה לחלוטין מהעולם שקדם לו.

ראיה בולטת לכך מופיעה בגמרא (יומא לט:ב). המלך שלמה נטע בבית המקדש עצי זהב שהפיקו באופן ניסי פירות ממשיים. הכהנים היו מוכרים את הפירות ומתפרנסים מהם. כאשר הגויים פלשו וטימאו את בית המקדש, אותם עצים יבשו.

אנו מכירים את ארבע הדרגות בנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר. לכל אחת מהן גבולות משלה. בעולם הגשמי גבולות אלו קבועים ומוצקים. אך בעולם הרוחני – ובמיוחד בבית המקדש – הגבולות הללו יכולים להתמסמס. עץ זהב דומם יכול להוציא פירות. זו הייתה המציאות הנשגבת של בית המקדש.

כשחג השבועות מתקרב, משימתנו היא לשכלל את עצמנו עד לרמה שבה נזכה שוב לקבל את התורה. בדורנו במיוחד, אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא להעריך ולכבד לאחרים. עלינו לעבוד על כך, שכן לכל יהודי יש חלק ייחודי משלו בתורה, ששייך רק לו. כאשר אנו מעריכים באמת זה את זה, הצלחתו של הזולת בתורה משפיעה ומעשירה גם את חלקנו בתורה – כי כולנו מחוברים, וכך גם חלקי התורה שלנו.

השנה, מיד לאחר חג השבועות, קוראים פרשת נשא. פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה, עם 176 פסוקים. כמעט מחציתה עוסקת בנשיאי השבטים ובקורבנותיהם. התורה חוזרת בדיוק על אותו רשימת קורבנות שתים עשרה פעמים, ומשנה רק את שם הנשיא. מדוע לא הסתפקה התורה ברישום קורבנו של הראשון ואחר כך לומר שהאחרים הביאו אותו הדבר? המפרשים מסבירים שכל נשיא ראוי היה להיכר בזכות עצמו. אף שהקורבנות היו זהים, כדי שלא לפגום בכבודו היחודי של כל נשיא, חזרה התורה וכתבה את כל הפרשה בשלמותה.

עיקרון זה תקף לגבי כל יהודי ויהודי. לכל אחד מאיתנו יש תרומה ייחודית שאין שני לה בעבודת ה’.

דודי, שלימד בחידר במשך עשרות שנים, נשאל פעם: “איך אתה לא משתעמם מללמד מסכת בבא קמא שנה אחר שנה?” הוא השיב: “בכל שנה יש לי עשרים מסכתות חדשות” – והתכוון לתלמידיו. “ואותן מסכתות חדשות אני לומד יחד עם בבא קמא.” גישה זו יצרה קשר עמוק ומיוחד עם כל תלמיד ותלמיד.

כך גם אצלנו. בכל פעם שאנו חוזרים ולומדים את התורה, אפילו אם נדמה ששום דבר אינו חדש, אנו מעמיקים את הקשר האישי שלנו עם המילים הקדושות הללו, ועל ידי כך אנו משתנים ומתעלים, ונעשים ראויים יותר לקבלת התורה.

וכאשר אנו מכירים בכך גם אצל הזולת ומעריכים אותם על כך, אנו מסייעים לשחזר את האחדות ששררה אצל בני ישראל בקבלת התורה בהר סיני – “כאיש אחד בלב אחד”.