הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃ (דברים כו:טו)      

חז״ל מלמדים אותנו שבכל מקום שהתורה משתמשת במילה “השקיפה” יש לה משמעות שלילית – חוץ מפרשת השבוע, שבה היא מופיעה בהקשר חיובי של נתינת מעשר כראוי (ראה רש״י בראשית יח:טז).

הדברי מלכיאל מסביר את החידוש הזה: מדוע “השקיפה”, שבדרך כלל מבטאת דבר שלילית, הופכת לפתע לחיובית?

כאשר אנו מדברים על כשרות, אנו משתמשים במילה “השגחה”, שמשמעותה התבוננות מכוונת, תשומת לב מדוקדקת למה שמתרחש. “השקיפה” דומה לכך — מבט מלמעלה, התבוננות על מה שקורה — אך יש ביניהן הבדל משמעותי, כפי שהוא מבאר:

העולם מתנהל בדרך כלל על פי הטבע, אך לעיתים הקב״ה משנה את הטבע ועושה נס. הגמרא בשבת (נג:ב) מביאה דוגמה: אדם שאשתו נפטרה והותירה תינוק קטן. האיש התפלל לקב״ה שיוכל להניק את בנו, והקב״ה נענה לו. הגמרא דנה האם האיש היה גדול וראוי לנס כזה, או להפך — שמי שמבקש שינוי בטבע מגלה חוסר גדלות.

אנו מרבים לדבר על “השגחה פרטית” — הנהגת ה׳ בתוך מסגרת הטבע. אבל איננו משתמשים בביטוי “השקפה פרטית”, מפני שהשקיפה מרמזת על דבר יוצא דופן. וכיוון שהקב״ה מרעיף עלינו שפע תמיד, כל דבר “חריג” מרמז על שלילה. וזה מעורר שאלה: מדוע התורה משתמשת במילה השלילית בדרך כלל “השקיפה” דווקא לגבי נתינת מעשר?

הדברי מלכיאל משיב בתובנה שרבים מאיתנו מכירים. כאשר אדם אוסף צדקה עבור אלמנה ענייה או אב שאיבד את פרנסתו — כולם מבינים את הצורך. אבל כאשר אוספים עבור כולל או מוסד תורה, רבים מגיבים: “שילכו לעבוד וירוויחו בכבוד!” נמצא שיש שתי קטגוריות של צדקה: אחת שאנשים רואים באופן טבעי כמצווה, ואחת שקשה להם להעריך — ונותנים רק מתוך תחושת השקיפה, כביכול, באופן מסויג או מהוסס.

אולם התורה מלמדת מדוע נותנים מעשר ללוי ולכהן: הם אינם יכולים להתפרנס בדרך הרגילה, מפני שהם מוקדשים לעבודת ה׳. כאשר זוכרים זאת, משתנה נקודת המבט — ממבט של השקיפה שלילית, חשדנית — להשקיפה לטוב, ראיית התמיכה בהם באור חיובי.

לפני כעשרים שנה, חבר שלי — ראש כולל חשוב — ערך סיום בכולל שלו בירושלים. הרב טוביה וייס, גאב״ד העדה החרדית, הוזמן לשאת דברים. באותה תקופה אדם יחיד תמך בכל הכולל. הרב וייס ציטט את הפסוק: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”, והוא ביאר:

ישנם אנשים השקועים בענייני העולם, והדרך שלהם להישאר שפויים היא באמצעות אחיזה בתורה. עבורם התורה היא עץ חיים — כמו אדם טובע האוחז בענף כדי להינצל. אחרים, לעומת זאת, מרגישים שכיוון שהם תומכים בתורה, הרי שהתורה קיימת בזכותם. גם אנשים כאלה מאושרים — מבורכים מן השמים — אך אין זה דומה למי שמכיר שהתורה היא המחזיקה אותו, ולא הוא המחזיק את התורה.

כשאנו מתקרבים לימים הנוראים, אחת המצוות שאנשים מרבים בהן היא צדקה. ובתמיכת לימוד התורה עלינו להשתדל לראות את עצמנו כפי שמתאר דוד המלך: “עץ חיים…” — אנשים שהקשר לתורה הוא שמחזיק אותם, ולא אנשים החשים שהם מחזיקים את התורה. אם נזכה להפנים זאת, נקיים את דברי הדברי מלכיאל, שכן השקיפה –שבדרך כלל מובנת כשלילית – מתהפכת בענייני מעשר להשקיפה לטוב.