וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (בראשית כח:טז)

ישנה שאלה הנידונה ביורה דעה בנוגע לאיסור עשיית פסל של פני אדם, והאם איסור זה חל גם על צילום אדם והדפסת התמונה. שאלה זו נדונה על ידי בעל מנחת יצחק ופוסקים נוספים. רוב הפוסקים מתירים צילום. עם זאת, יש המחמירים וממשיכים לאסור זאת.

סיפור מפורסם בנושא זה קשור ל”חפץ חיים”. הוא לא רצה שיצלמו אותו, ונעשו ניסיונות רבים לשכנעו להסכים לכך. אחד הסיפורים הללו התרחש בכנסייה הגדולה השנייה בשנת תרפ”ט (1929).

רבי מאיר שפירא אמר לחפץ חיים שחשוב לכלל ישראל שתהיה להם תמונה שלו. לכן, אף אם הדבר אינו לרוחו, יש לעשות זאת למען כלל ישראל. החפץ חיים שאל אותו: “מנין לך שדבר כזה חשוב?”

השיב לו רבי מאיר שפירא שידוע שדמותו של יעקב אבינו חקוקה על כיסא הכבוד. לאחר מכן שאל: “מדוע היה צורך שדווקא דמותו של יעקב תהיה על כיסא הכבוד? מדוע לא של אברהם או יצחק?”

תשובתו הייתה שאברהם ויצחק חיו בארץ ישראל, ואילו יעקב ירד למצרים וגם שהה שנים רבות בבית לבן. מאחר ששנותיו הפוריות ביותר עברו עליו בגלות ולא בארץ ישראל, היה חשוב שלדורות הבאים תהיה דמותו של יהודי שחי על פי עקרונות התורה מחוץ לארץ ישראל!

זהו רעיון שלדעתי נשאר רלוונטי גם בימינו. רבים מאיתנו מוצאים את עצמינו במצבים קשים. לעיתים קרובות אנו שומעים אנשים אומרים: “הדורות שלפנינו התגברו על האתגרים שלהם, ולכן גם אנחנו יכולים להתגבר על שלנו.” ולפעמים משיבים להם: “אבל לנו יש אתגרים אחרים!”

נדמה לי שהאתגרים עצמם לא השתנו. מה שהשתנה הוא רק הלבוש שבו הם מופיעים, בהתאם לרוח הזמן.

לדוגמה, לפני מלחמת העולם השנייה, אחד האתגרים המרכזיים היה המשיכה לספרות חילונית שקידמה אורחות חיים המנוגדים לערכי התורה. לאחר המלחמה, הסחת דעת זו הוחלפה במידה רבה על ידי הטלוויזיה. בהמשך, הטלוויזיה נדחקה על ידי האינטרנט. הפרטים משתנים, אך המאבק הפנימי נשאר כשהיה. אותה משיכה קיימת, ורבים מאותם הכלים נדרשים כדי להגן עלינו מפני הסחות הדעת הללו.

לכן, דמותו של אדם צדיק שחי בגלות יכולה להעניק לנו השראה בתוך הגלות שלנו.

ברצוני לשתף דוגמה קרובה יותר לזמננו. רבי גדליה שור, ראש ישיבת תורה ודעת, גדל בעיר ניו יורק. לאחר נישואיו, הוא שהה מספר שנים בישיבות באירופה לצורך לימוד תורה. היה לו אח שהיה יהודי ירא שמים, אף שלא היה תלמיד חכם גדול במיוחד, ובבעלותו הייתה מכולת.

אותו אח היה משלם לאנשים לאסוף את הסחורה מהספקים ולבצע משלוחים ללקוחות. פעם שאלו אותו: “שלא תקבל רישיון נהיגה ותעשה בעצמך את האיסוף והמשלוחים?”

הוא השיב שיש עיקרון יסודי בעבודת ה’ הנקרא שמירת עיניים, כלומר שמירה על העיניים מפני מראות שאינם ראויים. “אדם הנוהג ברכב חייב ללמוד להיות נהג זהיר,” הסביר. “פירוש הדבר שהוא צריך להביט כל הזמן סביבו כדי לראות מה עלול להופיע בכביש ולהשפיע על נהיגתו. זהו בדיוק ההפך משמירת עיניים, שמשמעותה להסתכל רק במה שחייבים לראות ולהימנע מהסתכלות בדברים שאין ראוי להביט בהם.”

הלקח הוא שעלינו להתבונן באנשים שהיו דומים לנו מאוד, ובכל זאת הצליחו להתגבר על האתגרים שעמדו בפניהם. דוגמתם צריכה לעורר אותנו שלא להישאר אנשים “רגילים” בלבד. עלינו ללמוד מגיבורי הגלות שאפשר להתרומם מעל הסביבה שלנו ולרומם את עצמנו מעבר להשפעותיה.