כאיש אחד בלב אחד

כיום, נראה שכולם מצהירים, “בואו נהיה ביחד!” תוך כדי אמירת, “הדרך שלי היא הנכונה!” זו לא תופעה חדשה אלא נמשכת מאז ומתמיד. כיצד נוכל להצליח לאפשר לכולם להביע את דעותיהם ולהעריך את מחשבותיהם, ובכל זאת לשמור על אחדות בתוך עם ישראל?

שמעתי פעם, מפי הרב זאב לף, בערך את האמירה הבאה: “הדבר הכי טוב לחזק את הזוגיות זה ויכוח. הדבר הגרוע ביותר עבור זוגיות הוא להתעקש שדעתך נכונה, ובן/בת זוגך טועה”. להבנתי הוא התכוון שלכל אדם יש נקודת מבט שצריכים להעריך. איזה צד של הטיעון נכון לטובת הזוג, הזוג עצמו חייב להחליט. עם הבנה נכונה, כל אחד מבני הזוג ישתפר מהשקפתו של השני, לא משנה איזו דעה תתקבל. לפעמים, במצבים האלה, מגיעים לאיזושהי פשרה או רעיון חדש לגמרי שנולד מתוך הדיון. תהליך זה יחזק את הנישואין.

הנקודה העיקרית היא במה מתמקד כל אחד מבני הזוג. האם הם בנישואים כדי “לנצח”, או כדי להפוך את הנישואים – או את הבית – למקום טוב יותר? ברגע שהמטרה היא לשיפור הזוגיות, ניתן לראות ולהבין כל צד כנקודת מבט יפה, אותה ניתן להדגיש ולהעריך יותר, לפעמים אפילו כאשר יש לאחד השקפה מנוגדת. בעוד שאם המטרה היא “לנצח”, הטיעון עלול, חלילה, להפוך למכוער. לביטויים כמו “אמרתי לך את זה” אין מקום בנישואים בריאים, שכן הכוונה היא להראות עליונות, בניגוד לדאגה למטרה המשותפת.

כשעלה משה רבנו להר סיני ובני ישראל ראו את מחנות המלאכים עם דגלים, גם הם השתוקקו לקבל דגלים משלהם. ה’ נענה בשמחה לבקשתם ואמר שיתן להם את הדגלים שלהם. הרב ברוך מרדכי שואל, “מדוע ניתנו הדגלים לשבטים רק לאחר בניית המשכן וכאשר השבטים חנו סביבו?” הוא עונה על סמך המחשבה האמורה למעלה. ה’ יצר את כלל ישראל עם 12 שבטים, כך שכל שבט יביא משהו מיוחד לשולחן, וזה היה מיוצג על ידי דגל השבט. הדגל נתן לשבט עצמו, ולכל השבטים האחרים, הערכה לתרומתו של אותו שבט לכלל ישראל. עם זאת, עד כמה שהתכונות של כל שבט טובות, הן מועילות רק אם הן מתייחסות למוקד המרכזי של חיינו, התורה והמשכן. בלי המיקוד המרכזי הזה, כל כוח יכול להילקח לקיצוניות ויהרוס במקום לבנות.

כך גם בתקופה הזאת, כאשר אנו מתגייסים תחת הדגל של “כאיש אחד בלב אחד”, ניתן להגיע להצלחה אמיתית רק עם מטרה משותפת סופית של עשיית רצון ה’.

שנזכה השנה לקבל את התורה, כולנו יחד “כאיש אחד בלב אחד”. אם נעשה זאת, בוודאי נזכה לניצחון מוחלט.